זה היה יום ראשון (מלפני זמן רב. רק עכשיו אזרתי עוז לכתוב, אחרי שעברנו את זה.). הנוירוכירורגים חזרו סוף סוף מיפן, אחרי כמעט חודש, וציפינו לשמוע מהם מה הם ראו בהדמיות שעשיתי לפני הנסיעה שלהם. בבת אחת הרגליים הפסיקו לתפקד ורצינו לדעת למה, כלומר היכן נמצא הגידול ומתי הניתוח שיסיר אותו.
חשבנו, בעקבות שני ביקורים אצל האורתופד המומחה לגידולים, שהפעם מדובר במשהו באגן. כך שאפילו הרשיתי לעצמי לשמוח קצת עמוק בפנוכו, כי אם מדובר באגן, זה לא קשה כמו עמוד שדרה, והניתוח יהיה קל מתמיד, מעין חוויה מתקנת, ובמהרה אחזור ללכת.
נכנסנו והתיישבנו במשרד של דר' איקס. נראה היה שהוא מאד טרוד ועסוק. בפשטות ובמהירות, והכל תוך כדי חיוך רחב, הוא אמר שההדמיות, שהפעם עשיתי לכל גוף, לא היו טובות, שהופיעו הרבה גידולים חדשים והוא לא יכול להציע לנו שום פתרון כירורגי.
רעדתי.
שאלנו המון שאלות, כמו מה הגידול שגורם לקשיים הנוכחיים, והוא רק אמר שיש יותר מדי תהליכים ושהוא לא היה מעז להכנס לנתח.
לא הפסקתי לרעוד.
ומה עם הקרנות, שאלנו, למרות שידענו היטב שהוא לא מבין בזה. "אין סיכוי שזה יעזור, בטח כשיש כ"כ הרבה".
הייתי בהלם, הכל מסביבי רעד, השולחן עמוס הניירת, התמונות ותעודות ההסמכה שמילאו את הקירות שהחלו לסגור עלי, ואפילו איציק.. "אז מה, אתה אומר שכל החיים אני אשאר עם הכאבים וקשיי התפקוד הללו, שרק יילכו ויחמירו? כבר עדיף לי המתת חסד!!", זעקתי במלוא גרוני.
איציק הדומע הבין שאני על סף התמוטטות עצבים והוציא אותי מהחדר.
כל הדרך לאוטו לא יכולתי לנשום. הסתכלתי על העוברים ושבים וחשבתי עד כמה אני אתגעגע אליהם ואיך זה שחלקם מחייכים אלי? הם לא יודעים שנגמר לי העולם?
באוטו, איציק ניסה להרגיע ואמר שנקבל עוד חוות דעת, ואילו אני ניסיתי לבכות ולא הצלחתי. כל שעשיתי בדרך הביתה הוא להסתכל על העצים ועל המכוניות וחשבתי לעצמי עד כמה גם הפקקים ושלטי החוצות הם כ"כ י קרי-ערך ופויה שלא ידעתי להעריך אותם קודם.
איציק קבע תור עם ד"ר וואי במחלקה הנירוכירורגית ביום רביעי בבוקר, כדי לשמוע ממנו ישירות מה המצב. הוא המנתח שלי והנוירוכירורג שמטפל בי.
עד יום רביעי התכנסנו בתוך עצמנו, ניסינו להרגיע ולעודד זה את זה. גם מצאתי באינטרנט שכן אפשר לעשות הקרנות לעמוד השדרה, אז לא איבדתי תקווה.
הגיע יום רביעי. אני ישבתי לעבוד ואיציק נסע לבית החולים. ניסיתי להתרכז בעבודה, ואפילו הצלחתי, הודות לשירים שזמזמתי לי ולמילות עידוד שלי לעצמי. לפתע קיבלתי סמס מאיציק "אני בדרך. בקושי".
הוא נכנס הביתה, ממרר בבכי. לבי החל לפעום בחוזקה, בעודו לוקח כסא מהמטבח ובא להתיישב לידי. "הוא אמר את אותו הדבר בערך. הוא אף פעם לא ראה דבר כזה, והפעם גם אני ראיתי את ההדמיות. הוא מסכים עם דר' איקס ולא יכול להציע לנו שום פתרון כירורגי.. את הולכת לסבול מאד..".
שחור.
איציק התחיל לבכות בחוזקה ואני הצטרפתי.
ואז הפסקנו. בבת אחת. התחלנו לחשוב מה נעשה עד שאני אמות. החלטנו למכור את הדירה ועם הכסף לנסוע לארה"ב ואירופה ולטייל בקרוואנים עם סוניה.
באותן השעות חלקנו את החדשות עם היקרים לנו, וגם עם הבוס שלי, על מנת להסביר לו למה הברזתי פתאום מהעבודה. והתקשרנו למירב לבטל את הפונדקאות. הרהרתי באלו שהתנגדו לכך שאהיה אמא, שכנראה הם צודקים והבדיחה היא עלי.
וחשבתי על חברים שלי, הקדשתי לכל אחד ואחת מהם מחשבה או שתיים ואמרתי לעצמי שיש לי מזל ענק שזכיתי להכירם ואיך אני אתגעגע מאיפה-שזה-לא-יהיה.
בערב היה לנו תור לרופא האורתופד באסותא. אמרתי לאיציק שלא שווה לנסוע, שמה הוא כבר יכול לחדש, אחרי שכבר ראינו את המומחים. הוא התעקש, אז נסענו. בעודנו מחכים בתור בחדר ההמתנה במרפאות החוץ של בית החולים, ראינו את הדלת של דר' פ' פתוחה. אותו אנו מכירים מההקרנות שעברתי לפני 4 שנים במוח. נכנסנו. סיפרנו הכל.
"בטח. אנחנו יכולים לטפל בהקרנות לאזור האגן".
? כל-כך פשוט ??
אז זהו, שלא. אזור האגן הוא שגרם למרבית הכאבים, אך הבעייתיות האמיתית היא עמוד השדרה. אבל לפחות נאמר לנו שיש פתרון שאינו כירורגי!
שמחים וצוהלים והמומים, הלכנו לחגוג במסעדה כלשהי וחזרנו הביתה...
אני לא אלאה אתכם בסיפורים, גם כי איני זוכרת את הכרונולוגיה המדויקת של האירועים, והכל בערבוביה גדולה אחת.
על ההקרנות כתבנו כאן. במקביל, פרופ' רכבי שמלווה אותי, אמר לי לא להתייאש והמליץ לי גם ללכת לפגוש את הנוירולוג, דר' נתן ברנד, שאמנם יצא לפנסיה, אך הוא עדיין מייעץ.
אחרי כמה התייעצויות שלנו עם ברנד ושל ברנד עם נוירולוגים אחרים, הוחלט על ניתוח. הנוירוכירורגים, כזכור, פחדו להכנס לעמוד השדרה שלי. הוא נלחם ושכנע אותם, שיש גידול אחד משמעותי שהם צריכים להוציא. צריכים ויכולים.
אז אחרי שהסתיימו ההקרנות, כך הם עשו. ולא רק שהיה טוב ושהשתחררתי במהירות, אני גם נושמת הרבה יותר טוב ומדברת הרבה יותר טוב ומתחילה שיקום אוטוטו.
הדרך עוד ארוכה והמצב לא קל, אבל לפתע פתאום, גם מי שאמר שאין פתרון, אופטימי מאד מאד. אחד מהם אפילו סיפר על כנס בנושא המחלה שהתקיים בארץ ואמר שאולי בעוד 3-4 שנים תהיה תרופה, ואחר אמר "נו, אם עוד גידול יפריע, פשוט נכנס ונוציא"...(מה שדי לא מובן..)
החוויה הזו, שעם אנחת הרווחה הענקית והלא-תיאמן, אנחנו עדיין בעיצומה, שינתה אותנו מאד ובבת אחת. אני נעשיתי רגשנית יותר, הרבה יותר, ואולי גם מעט רצינית יותר. אנחנו עדיין מנסים לעכל את שעברנו וכל ערב מדברים ודנים ומעלים רעיונות והצעות.
אולי לנסות להיות כמו "כולם" – עבודה מתשע עד חמש, דירה משלנו במרכז וילדים (?) זה בעצם ללכת עם הראש בקיר. כי אנחנו לא כמו כולם, והניסיון להיות כאלו – אולי הוא מונע מאיתנו אושר אמיתי וחיים שלווים יותר.
הפוסט הזה נכתב כדי להזהיר ולהזכיר לכולם לקבל מיליון חוות דעת ולחפש באינטרנט ולא להפסיק להיאבק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
