באמת שכן. יש נפילות, אבל התברכתי בקבוצת תמיכה גדולה למדי, שבעודני מנסה ללכת על חבל דק, היא הולכת מתחתיי עם רשת ענקית, למקרה שאפול.
אז מה היה לנו?
הזמנו כסא גלגלים חדש מחו"ל, אחרי שבדקנו אותו עם הפיזיותרפיסטית מתל השומר והכנסנו שיפורים והתאמנו אותו לגוף שלי; קיבלנו כורסת סטנד אפ מחמותי; קיבלתי העלאה; היה ליל סדר מצחיק בטירוף, למרות היעדרו של סבא; ראינו "מועדון ארוחת הבוקר" עם חברים ושוב דיקלמנו את הסרט; התגלה לי זיהום בכף הרגל והשיקום הושהה לחודש - עוד שבוע וחצי למנאייק; כתבתי לטיים אאוט קטע קצר על קורותיי במסעדת שגב אקספרס נטולת שירותי נכים; גילו לי דלקת במפרק הירך. כאבי תופת, אבל יש טיפולים להרגעה; גיליתי שלכל המטופלים במרכז ממליצים לקחת תרופות שלא ייפלו לדכאון. רשמו גם לי; עמי לקח אותנו לטיול ג'יפים בנחל כסלון. היה מהמם
כחלק מהרצון לכתוב אוטוביוגרפיה, גלשתי לאמזון וחיפשתי אוטוביוגרפיות מעניינות של נשים לא פוליטיקאיות - לראות איך זה נעשה, איך בונים דמויות וכל זה. בין היתר, הזמנתי את האוטו' של השחקנית קמרין מנהיים. לא הייתי מעלה על דעתי שהיו לה חיים מעניינים, ועדיין יש, אבל הספר קיבל מחמאות מקיר לקיר וחמישה כוכבים. יאללה, שיהיה. אתמול התחלתי לקרוא ונשאבתי. היא כותבת על המאבק שלה לקבל את היותה כבדת משקל, על איך תעשיית הבידור גרמה לה לשנוא את עצמה והיא התדרדרה לסמים. והכתיבה כל-כך שנונה ואמיתית וכנה.
חשבתי קצת על קבלה עצמית. אני חושבת שהתמודדתי עם היותי שונה כבר ביסודי, כשקוטלגתי כשמנה של הכיתה. הייתי מטרה יום-יומית לחיצי לעג, ואתם יודעים עד כמה אכזרים ילדים יודעים להיות כשהם מנסים לבחון גבולות. ההרגשה הזו של "שמנה" גרמה לי לא לאהוב את עצמי במשך כל היסודי והחטיבה. אבל ההתמודדות עם השוני הזה, לכאורה, ועם מה שזה עושה לדימוי העצמי שלך, היא שעזרה לי אחר כך לקבל כמעט מיידית ובאופן שלם, את עצם היותי בעלת מגבלה. מלבד המרכיבים האישיותיים שלי, גם החוויה הזו מהילדות, חישלה אותי והכינה אותי לבאות.
זו התובנה שלי להיום.
מזל טוב למדינה, שאם לא הייתי אוהבת אותה כל כך, לא הייתי כועסת כל כך..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
