אגדת דשא

השעה 7 בבוקר, שעון קלאסי מצלצל, נשמע כמו מיליון ברגים בתוך 2 סירים- משהו שמזכיר רעשן- נו, אתם יודעים.. אלה עם השני ברזלים בצד והברזל באמצע שזז מהר ודופק עליהם. בטוח יש לזה שם.. אני עצלנית מדי לבדוק בגוגל מה השם של זה.

מקלחת, קצת איפור (בקטנה.. לא משהו מטורף.. עיפרון שחור וקצת סומק) לוקחת קפה לדרך ונכנסת לאוטו.. אני נוסעת לעבודה.

יש לי עבודה, יש לי דירה.

נראה לי שאני כבר לא ילדה קטנה.

מוזר.. 

לפעמים אני מסתכלת על בחורות בנות 23 שנראות בנות 30 ואני אומרת לעצמי- איך??? איך זה הגיוני? אני עדיין נראית בת 17.. עדיין מציקים לי בפאבים עם תעודות זהות. לא יודעת, בעוד 20 שנה זו תהיה ברכה.. תאמינו לי

בכל אופן,

כל מה שייחלתי לו מכשהייתי בת 16 בערך התגשם.

אני גרה בדירה משלי, במושב בצפון, ליד 2 חברות טובות, יש לי עבודה מסודרת (אני מקווה שהיא מסודרת, רק היום התחלתי וזה מקום מכובד כזה, על רמה..), אני לומדת את המקצוע שמעניין אותי, ומגישה את תכנית הרדיו שתמיד פנטזתי עליה. אז למה? למה אני עצובה? למה אני מרגישה התחלה של דכדוך שמחלחל?

לא ברור..

עכשיו מתחילה השנה השלישית שבה אני גרה מחוץ לבית של ההורים (אמנם הפעם זו דירה לבד בלי שותפים) ואני מתרגשת, ומפחדת בו זמנית.

טוב, נדמה לי שאני כבר לא ילדה קטנה

אז למה אני מתנהגת כמו אחת? :\