StOrY Of My LiFe

בלהבלהבלהבלהבלהבלהבבבבללללהההבבבלבלללללהההבבבבללללההה :)

אני צריכה ככה *** גדווולללל! ;)

בלהבלהבלהבלהבלהבלהבבבבללללהההבבבלבלללללהההבבבבללללההה :)

דם אמיתי ;)

בלהבלהבלהבלהבלהבלהבבבבללללהההבבבלבלללללהההבבבבללללההה :)

שיעורי מתמטיקההה ;)

בלהבלהבלהבלהבלהבלהבבבבללללהההבבבלבלללללהההבבבבללללההה :)

קניוווןןן,קנייווןן,דפייי! ;)

בלהבלהבלהבלהבלהבלהבבבבללללהההבבבלבלללללהההבבבבללללההה :)

משום מה הלהט שלי לחיים נעלם.

זה לא שרע לי...ממש לא.

חוויתי מספיק חוויות לעשורי השנים הבאים בחיי.

הייתה אהבה,היו צחוקים,הייתה תשוקה,היו ריבים,היו דרמות,היו רגעים שלווים,היה בכי,היה כעס,הייתה שמחה.

אבל עדיין...משהו חסר.

אותו להט בלתי מוסבר,אותה סיבה להתעורר בבוקר,אותה מטרת חיים כה ברורה וצלולה...

זה פשוט לא כאן.

אז איך בעצם מרגישים כאב כשאפילו לא מצליחים להיזכר בפירוש המילה "אושר"?

איך אני יכולה להרגיש רע אם אני כבר לא יודעת מזה להרגיש טוב?

איך יכול להיות חסר לי משהו שלא נמצא כבר הרבה זמן? [או שאולי לא היה שם מלכתחילה...]

עמימות.

סתמיות.

רצף של רגעים משעממים.

לזה החיים שלי הפכו להיות.

אולי זאת תקופה,אולי זוהי שארית חיי...

אין לי אפילו את הרצון לגלות.

זה לא פוסט דיכאון.

זה פשוט פוסט-כדי להוכיח לעצמי שאולי עדיין איכפת לי.

אני מקווה שאיכפת לי...

XOXO