22.3.2002 [email protected]   22:20    Re: Takeoff

היי ענבל

אני שמחה שזרקת את האידיוט הזה.

אצלי הכל בסדר, את לא צריכה לדאוג לי, ולא היה שום ריב. הוא צעק ואני נהניתי לראות אותו סובל. מצטערת, אבל זה מה שהרגשתי באותה פגישה. גם לי מותר לפעמים ליהנות מזה שהצדק מנצח.

לא איכפת לי להיפגש איתך. האמת? אני גם מעוניינת בזה. אני סקרנית ורוצה לראות אותך סוף סוף.  אבל אני לא מבטיחה להיות לבבית או להיות מסוגלת להפוך לבסט פרינד שלך. רוצה, אולי, כנראה, אבל לא מבטיחה.

מה דעתך על מחר בערב, נגיד בשבע-שמונה?

אלינור

22.3.2002 [email protected]   22:45    Re: Takeoff

אז מחר בשמונה.

אני קצת מתרגשת... ושמחה, שמחה מאוד.

מכירה את דיניץ? אפשר שם. זה מקום נחמד ואפשר לשבת שם בחוץ. אבל לא ממש איכפת לי איפה, תציעי את ונקבע סופית.

ענבל

22.3.2002 [email protected]   23:04    Re: Takeoff

מכירה. אז קבענו בדיניץ בשמונה.

גם אני כבר מחכה לזה... מחייכת... ביי.

אלינור

23.3.2002, קפה דיניץ, תל אביב, 20:00, פנים אל פנים

ענבל הצטרפה אל אלינור אשר הגיעה כמה דקות לפניה, וכבר הספיקה להתיישב ולהזמין לעצמה כוס קפה. למראה ענבל קמה אלינור ממקומה, והפגישה החלה בחיבוק נימוסי ונשיקה על הלחי, ובהתרגשות שניכרה על הפנים של שתיהן. אלינור חזרה להתיישב במקומה וענבל התיישבה מולה, והשתיים החלו בגינוני שיחה רגילים, אשר היו מלווים בחיוכים תכופים ובסקירה הדדית, זו את זו.

במשך חצי השעה הראשונה השיחה ביניהן קלחה, והיתה מעין תעתיק מציאותי לדו-שיח האינטרנטי הרגיל שלהן. הן דיברו על מה שהיה - על המפגש האינטרנטי המקרי, על ההתקרבות, על התגלית המרעישה ועל התוצאות שלה - עד שמיצו לחלוטין את נושאי השיחה המוכרים. התעמקות נוספת בענייני הפרידה היתה הופכת את כל העניין לטרחני ומייגע. בדקות שלאחר מכן הן עסקו בהשוואה, ניסו למצוא מכנים משותפים ביניהן, דבר שנראה להן טבעי לאור העובדה שנועם בחר בשתיהן כנשים של חייו. ניסו, אך לא ממש מצאו. כנראה שנועם לא היה עקבי בבחירותיו.

בעולם הוירטואלי ככל הנראה השיחה היתה מסתיימת בשלב הזה והמשכה היה נדחה למועד אחר, שכן שיחות אינטרנטיות מתאפיינות, מצד אחד, בכך שהן נקטעות באמצען, ואין בהן מקום להתעמקות בשלל נושאים או לחילופי דברים ארוכים, ומצד שני ניתן להמשיכן מאוחר יותר בדיוק מהמקום אליו הן הגיעו. אבל במציאות התל אביבית הדברים שונים. פגישה של פנים אל פנים לא יכולה להסתיים לאחר דקות לא ארוכות, מבלי שלדבר תהיה משמעות ברורה והשלכות עתידיות. לכן הזמינה ליאורה כוס קפה נוספת למרות שלא היתה צמאה וענבל, שזללה בבית לפני שיצאה את שאריות האוכל מיום האתמול, ביקשה להציץ בתפריט. וכך, כשהמלצר עזב את השולחן, הוא הותיר אחריו תפריט, כוס קפה מהביל, ושתי נשים שחשו בצורך לחדש את השיחה מהמקום אליו היא הגיעה אל עבר מחוזות שיחתיים חדשים.

ענבל עיינה בתפריט בריכוז מעושה. היא הבחינה בשתיקה שהשתררה, וניסתה לקבל אותה כפשוטה ולא להתעמק בה, לא להפוך אותה לעניין שיש להתייחס אליו או לטפל בו, אך ככל שניסתה להתעלם ממנה, כך זו הלכה והתעצמה בעיני רוחה. אלינור ישבה מולה ובחשה בקפה בכפית בתנועות איטיות ומונוטוניות. היא ניסתה לייצר נושא שיחה חדש, אך כל רעיון שעלה במוחה נדחה על ידה בנימוק כזה או אחר - נושא שטותי, כבד מדי, מאולץ, לא מתאים, או נושא שיהיה ברור שהועלה על ידה רק כדי להפיג את המתח הזמני אליו נקלעה השיחה.

לבסוף זרקה ענבל משפט חסר משמעות לחלל האוויר ואלינור, בתחושת הקלה, מיהרה להגיב עליו. רגע המבוכה המועקתי חלף לו, אך הוא התחלף בשיחה-לא-שיחה, שהמניע העיקרי לה היה מניעת רגעים מביכים נוספים ולא עניין אמיתי או הנאה מחילופי הדברים. ענבל התעמקה באכילת המאפה שהזמינה, אלינור יצאה לשירותים וחזרה, ובתווך מצאו את עצמן השתיים מחליפות ביניהן משפטים עקרים לפי תור, זו יוצאת במשפט והשנייה עונה לה בתנועת ראש או במילים בודדות, ולהיפך, וכך שוב ושוב, באופן מכני, ממשפט מקרי אחד למשפט המקרי הבא, הכל כדי למנוע שוב פעם השתררות של שתיקה.

בצעירותה השתתפה אלינור בקורס סוציולוגי אשר עסק ביחסים בין זרים. בעודה עונה מוכנית לשאלות של ענבל, לא יכלה אלינור שלא להיזכר בדברי המרצה, לפיו אינטראקציה חברתית בין זרים נמדדת בדיוק במצבים כאלה. באותם רגעים של מעבר בין שלב שיחתי אחד למשנהו, אותם רגעים בהם קיים פוטנציאל מבוכתי מוגבר, אותם רגעים בהם לכאורה קיים צורך בנקיטת פעולה. אצל מכרים ותקים שלבים מעין אלה הולכים ופוחתים עם הזמן, עד כדי כך ששתיקות מתקבלות בהבנה וללא שמץ של מבוכה, ובין זוגות מלוות שתיקות שכאלה לעיתים בהרגשה של נעימות זוגית ונינוחה, אך בין זרים תמיד מדובר במעין מבחן. זרות, חשבה אלינור לעצמה, זה כנראה מה שאנחנו, שתי זרות בבית קפה, שלא צולחות את המבחן בהצלחה.

ענבל הביטה בשעון היד שלה במבט מרוכז. הרמז היה ברור לאלינור. עוד בטרם הספיקה ענבל לומר את המשפט המתבקש, ציינה אלינור כי היא חייבת להספיק עוד כמה סידורים לפני שהחנויות ייסגרו. ענבל הנהנה בראשה וסימנה למלצר בידה להביא להן את החשבון. את הרגעים האחרונים של הפגישה בילו השתיים בויכוח על מי תהא זו שתשלם את החשבון. ענבל עמדה על כך שהיא זו שתשלם אותו, היות וגם ככה היא חייבת לאלינור יותר מדי וגרמה לה יותר מדי צרות, ואלינור השימה עצמה נעלבת והפטירה שהיום כבר אין ביניהן יותר שום חשבון. לבסוף דחפה ענבל את כרטיס האשראי שלה לתוך כף ידו של המלצר, תוך שהיא מסיטה הצידה את כרטיסה של אלינור, ואלינור מצדה דחקה שטר של 50 שקלים עמוק לתוך תיקה של ענבל.

השתיים חייכו מתוך מבוכה קלה, שמחות בסתר ליבן על כך שהנה מצאו לבסוף תכונה המשותפת לשתיהן, ובכך הקלו על עצמן את הפרידה, גם אם היתה זו תכונה שכל אחת מהן לא אהבה בעצמה. ושוב, חיבוק נימוסי ונשיקה על הלחי, אך הפעם ללא אותה התרגשות של תחילת הפגישה, וגם הבטחה הדדית להיפגש פעם נוספת, ובינתיים להוסיף ולהתכתב דרך המייל.

כל אחת מהן צעדה לכיוון עברו השני של הרחוב. לאחר שצעדה מספר לא מועט של צעדים הסבה אלינור את ראשה אחורנית, וראתה את ענבל מתרחקת במורד הרחוב. היא נעמדה ונאנחה לעצמה, משערת שהן לא תיפגשנה יותר. המפגש היה זוועתי, זה ברור. חוסר כימיה משווע שפשוט בלט לעין. אולי תהיה התכתבות נוספת במייל, אבל בטח שלא משהו מתמשך או משמעותי. היא מצידה, בכל מקרה, לא תיזום כלום, גם לא במייל, רק תשיב אם יהיה צורך בכך, כי הרי ידוע שברגע שיחסים הופכים מוירטואליים למציאותיים, לא ניתן להשיב את הקשר הוירטואלי לקדמותו, ממש כמו שברגע שידידים הופכים לחברים, הם לא יכולים יותר להתעלם מההתפתחויות ולחזור לסטאטוס של ידידים כאילו לא היו דברים מעולם. חבל, חשבה לעצמה, סתם חבל.

באותו ערב הכינה ענבל לעצמה אמבטיה. בעודה שוכבת במים, לאחר שגופה הסכין להתרגל לחום החורך, עצומת עיניים, היא הרשתה לעצמה לראשונה לעבור בפרוטרוט על אירועי אותו היום. לבסוף היא גיששה אחר הסבון בעיניים עצומות, כשעל פניה נסוך חיוך חמצמץ. לפני כמה ימים היא נפרדה מחבר מציאותי, ונראה שהיום היא נפרדת מחברה וירטואלית.