למה תמיד החדרים שלהם כאלה קלסטרופוביים? זה נכון שיש פה בחדר כורסא נוחה וענקית, ספת עור משתרכת, שולחן מהגוני רחב-ידיים ונרחב-רגליים, ושטיח פרסי גדול על רצפת הפרקט, וגם מספיק מרחב בין כל הפריטים הכבדים האלה, ומעליהם חלון לא קטן במיוחד, אבל איכשהו החדר עדיין נראה כמאיים להתקמט בכל רגע ולעטוף אותי עד כדי קוצר נשימה מעורר חשש של ממש.

ומולי הממושקף הבא-בימים הזה. מה הוא כבר יכול להבין בנבכי נפש מעוותת כמו שלי? נגיד שהוא יצליח להתגבר על מחסום השפה, אבל מה עם כל האלמנטים האלה שמרחפים שם, שאני בקושי מסוגל להסביר אותם לחברה שלי בשפת הסימנים, התנועות ונדי הראש, שלא דבר על זה שאין להם מונח מקביל בשום שפה ורבלית. אני מתחיל לחשוש מהפנייה אוטומטית ודחופה לסניטריום העירוני.

אבל יותר מהכל מפריעה לי השתיקה שלו. אני גם זה שמשלם את הכסף וגם זה שאמור לעשות את כל העבודה? אז פתחתי בכמה מילות נימוסין, ואחרי זה סיפרתי לו על עוללות ילדותי, ועכשיו מה? אני אמור לנחש לבד מה הוא רוצה לשמוע? אני מצידי לא יודע בכלל מה אני מעוניין להשמיע. בשביל זה באתי לפה, כדי שיגידו לי מה.

עברה כבר רבע שעה של שתיקה צרופה. חם לי ומחניק לי. הוא מתנהג כאילו עיתותיו בידו, ואני בוהה במחוגי השעון, ומנסה לחשב כמה עולה לי כל דקת דומיה שחולפת. אבל חשבון אף פעם לא היה הצד החזק שלי. אין ברירה, אני איאלץ להסיח את דעתי לפני שהמפגש הזה ייטע בי מתחים חדשים שלא היו בי קודם, גם ככה אין כבר מקום לחברים חדשים, שם אצלי למעלה. 

זהו, מצאתי את השקע. עכשיו נותר רק להתחבר ולהפעיל. הבטרייה שלי כבר מזמן הלכה פייפן. הוא עדיין מביט בעניין, או עניין מעושה, או אולי נרדם בעיניים פקוחות. בכל מקרה, הוא לא מגלה סימני התנגדות. טוב מאוד. כמה זמן לוקח לו לעלות, לפעמים זה ממש משגע, לפעמים אני מגיע לרגע בו אני יכול סוף סוף לפתוח את הוורד, סחוט ובלי כוחות. אבל הנה, עכשיו יש לי דף צחור להתחיל להקליד עליו. הסחת הדעת המושלמת מבחינתי.

אז כתבתי כבר על החדר שלו, וגם עליו, וגם על השתיקה המעצבנת, ואפילו כתבתי על הכתיבה עצמה. מה עוד נשאר? מעניין מה הוא חושב לעצמו, בטח הוא מת לראות מה אני מתקתק לי בנוכחותו. אולי הוא חושב שאיבדתי את יכולת הדיבור ואני כותב לו את מה שאני אמור להגיד? אולי. אז ליתר בטחון אני אבהיר כאן על הדף שבגלל שאין לי מושג מה אני אמור להגיד לו אז גם אין לי מושג מה אני אמור לכתוב לו, ולכן הדף הזה בכלל לו עוסק בו או במה שהוא מצפה ממני. הבנת?

וכאילו שהייתי מראה למישהו משהו שכתבתי ושבו אני קורא לו בא בימים, ממושקף וחסר מושג. טוב נו, עברה כבר יותר מחצי שעה של שקט, קצת מוגזם בעיניי. אני מקווה לפחות שהכתיבה שלי מוציאה אותו קצת משלוות הנפש שהוא מנסה לעטות את עצמו בה. אני מתערב על זה שהוא מנסה להציץ מהצד. מזל שהמסך שלי הוא מהדור הישן ומהצד רואים בו רק ריצודים. הייתי עובר לספה, היא יותר מוסתרת, אבל אני מפחד להירדם עליה מרוב שעמום ואז הוא יוכל לקרוא את הכל.

היי, רגע, לאן אתה הולך פתאום. הנה הוא קם, באיטיות, אלא מה. צועד לעברי, עוד שנייה אני אקפל את הנייד כדי שהוא לא יוכל לקרוא כלום. מה, מה אתה רוכן שם לעבר התקע, אל תוציא אותו, אחרת כל מה שכתבתי ילך לאיבוד, אתה שומע? היי, עוד לא שמרתי כלום ממה שכת....