ריחוף קליל כזה, תנועה אחידה ורציפה, בלתי מורגשת כמעט. הנוף שמתחת מתחלף במהירות, שדה ירקרק הופך לשטח עירוני. על השעון חלפו כמעט שלוש דקות, הנה העיר, הנה הבניין, הנה החלון, הנה הכסא, נחיתה רכה לתוכו, עכשיו מגיע החלק הקשה, להדליק את המחשב וללכת לעשות כוס קפה.

שתי צפירות קצרות מאחורה גרמו לו לחזור אל קרקע המציאות. הוא הביט שמאלה וראה את הטור השמאלי מתקדם באיטיות, הביט קדימה וראה את הטור שלו מתרחק אל עבר הרמזור הבא, שחרר מעט את הרגל מהברקס, ונתן למכונית להתגלגל קדימה באיטיות עד שהמרחק בינו לבין המכונית שלפניו שוב הצטמצם. הרמזור שהיה תלוי כמה מאות מטרים קדימה הפך את אורו שוב לאדום, ושני הטורים בלמו עד לעצירה מוחלטת.

בפקקים הוא נוטה לשקוע בחלומות בהקיץ. עם כל הזמן האבוד הזה, והתכניות המשעממות ברדיו, הוא פשוט לא יכול שלא לדמיין לעצמו מציאות אחרת. ואם כבר מציאות מדומה, החלום המועדף עליו היה תמיד לעופף ממקום למקום. אפשר גם במסוק פרטי, אבל עדיף כמובן בעזרת כנפיים. משהו בחוסר המשקל, בחוסר המסלול, אולי גם במהירות ובעליונות, נראה לו קוסם יותר מכל דבר אחר כמעט. 

צריך לעבור שתי כיכרות, אחר כך להמתין בסבלנות, בממוצע שלושה אורות ירוקים, עד שפונים לכביש שיוצא החוצה מהוד השרון, לכיוון דרום. אחר כך לעבור בפקק מזדחל עוד כמה רמזורים עד לפנייה המיוחלת מערבה, לכביש מס' 5, ולקוות לטוב. לפעמים, בייחוד אם הצליח לצאת מוקדם מספיק, המשך הנסיעה לא מתבצע במהירות הליכה, אבל בדרך כלל, עד שהוא מסיים להתארגן ולהסיע את הילדה לגן, כל שלושת המסלולים עמוסים לעייפה בתאומיו האוטומוביליים. ממחלף ירקון למחלף התקווה, משם למחלף מורשה, משם למחלף הכפר הירוק ומשם למחלף גלילות. המחלפים לא ממש חולפים על פניו, יותר מתאיידים בקצב איטי כמו אדי דלק על רצפת תחנת תדלוק. ולקינוח נתיבי איילון, המייצגים הנאמנים של פקקי התנועה האינסופיים, דופקים שעון בכל בוקר, ארבעה נחשים אדומים מתפתלים עד לכניסות השונות לעיר הגדולה.

לפעמים הוא לבוש בלבוש שאינו הולם דאייה, חליפה וז'אקט לא נראים טוב בשכיבה על הבטן, לפעמים אין לו גוף בכלל והוא לובש צורה רק לקראת הנחיתה אל קרקע המציאות, בדרך כלל הוא ערום לחלוטין, אבריו מדלדלים תוך כדי נסיקה או הנמכה במרחבים הכחולים. התנועה דלילה אך מסביב נראים מעופפים נוספים, מוזר, אף פעם הוא לא התבייש לחלוף ליד אחד מהם כשגופו חשוף. בשמיים יש קודי לבוש שונים כנראה, או שאין בהם בושה.

עוד אור ירוק אחד והוא יישפך סופסוף אל האוטוסטראדה. גם שם הוא יוגבל בתנועתו, אבל לפחות העצירות המוחלטות של הרמזורים יתחלפו בתנועה איטית מתמדת. יש בתנועה הזו משהו שאפילו הצליח להתחבב עליו במקצת, מין מונוטוניות שמאפשרת לו לנהוג על הארץ עם הראש בעננים.

אבל גם לרמזורים יש את ההרגלים שנלווים אליהם. ישנם כאלה שאוהבים להסתכל מסביב. הם מגניבים מבט הצידה, בוחנים את הנהג או הנהגת שבטור שלידם, מתורגלים בהפניית מבט מהירה למקרה שהנהג הנצפה יחזיר מבט לכיוונם. יש כאלה שצופים בנהג שמאחורה דרך המראה הקטנה שמעל ראשם, ככה אפשר הרבה פעמים להסתכל בלי שמבחינים בך, ואתה יכול לתפוס אותם אפילו מחטטים באף או מסדרים תסרוקת מול הראי, ולרגע יש הרגשה מציצנית של חדירה לפרטיות אסורה. זה קצת מצחיק לחשוב על פרטיות באמצע פקק של מאות כלי רכב, אבל מי יכול להחזיק מעמד דקות כה ארוכות בלי רגע פרטי משלו.

העולם שלמטה מתקטן והולך, ואיתו נמוגות כל אותן בעיות שמלוות אותו על האדמה. השמש קרובה, הוא מרגיש כמו איקרוס שבמקום שעווה עשה שימוש בחומרים עמידים, מלך העולם שלו עצמו, עולם שבו נתינים רק הוא והרוח ששורקת מסביב, המכניעה את עצמה לתנועותיו שאינן מוגבלות במאום.

סופסוף צוואר הבקבוק מאחוריו, אפשר ללחוץ על הדוושה ולהקטין משמעותית את המרחק שעוד נותר לו לעבור. התנועה עדיין קיימת, אבל לפחות היא מאפשרת לו לפתח מהירות. הרבה פעמים זה קורה לו דווקא באמצע חלום התעופה שלו, אבל הוא מיומן, הוא יכול להאיץ ולהמשיך לחלום בו-זמנית. אבל זה לא תלוי רק בו, לפעמים הכביש מציב לו אתגרים בלתי אפשריים, כמו עכשיו למשל. המכונית שלפניו נעצרת בחריקת בלמים והוא הבחין בכך מבעד לטיסה הדמיונית שלו רק מטרים ספורים לפני ההתנגשות שתקרה עוד שתי שניות בערך.

אבל הוא טיפוס אופטימי. בכל הוא מוצא רק טוב. קחו את המצב הנוכחי בתור דוגמא, עכשיו הוא יכול לרחף כאוות נפשו בינות לעננים, עד לשמש וחזרה, בלי לנחות בכלל. וכמו שבחור קלישאתי שכמוהו אוהב לתאר זאת - החלום הפך למציאות, השמים הם הגבול.