שלשום, ביום שלישי, ראיתי בטלוויזיה סרט שנקרא החיים שלי בלעדיי (הלינק מוביל לאתר של הסרט, שבו יש פתיח קצר ויפה, כדאי להציץ). לא הלכתי לראות אותו כשהוא הציג בקולנוע, בגלל הנושא הדיכאוני שבו הוא עסק, שקצת הרתיע אותי, החודשים האחרונים בחייה של אישה צעירה שמגלה יום אחד שהיא גוססת מסרטן. אבל הסרט היה פשוט מקסים. משוחק טוב ומבוים מעולה. ולמרבה ההפתעה הוא היה אופטימי, כמה שאפשר להיות אופטימיים בסיטואציה כזאת.

לקראת המוות הגיבורה, עוד לא בת 24, החליטה לעשות שלושה דברים. (א) היא החליטה שלא לגלות על המחלה לאף אחד מסביבה - ההורים, הבעל, הילדות והחברות. (ב) היא הקליטה את עצמה על עשרות קלטות, ונתנה לרופא הוראה לחלק אותן לקרובים אליה אחרי מותה - לבעלה ולאימה היא הסבירה למה לא סיפרה להם על המוות וביקשה מהם לחיות טוב גם בלעדיה, לילדות היא הכינה קלטת עם עצות לכל יום הולדת עד לגיל 18. (ג) היא הכינה רשימה של דברים להספיק עד למוות, ואני חושב שהיא הספיקה את כולם. אחד מהם היה למצוא לבעלה אישה אחרת במקומה, ודבר אחר היה להתאהב בבחור ולגרום לו להתאהב בה, בגלל שבעלה היה החבר הראשון שלה והיא לא ידעה גבר אחר. אבל גם לאהוב הטרי היא לא גילתה על המוות המתקרב, אלא רק בקלטת שנמסרה לו אחרי שהיא מתה.

אתמול בערב קיבלתי טלפון ממישהי לא מוכרת. לקח לי כמה שניות להבין במי השיחה עוסקת, אבל אז התברר לי שמדובר בחברת משפחה של לקוח שלי, שביקש ממני לפני שנה וחצי להכין לו צוואה. אני לא מתעסק בדברים האלה כמעט אף פעם, אבל היו נסיבות מיוחדות, אז הכנתי לו. מאז הוא הספיק לשנות את הצוואה פעמיים נוספות, בפעם האחרונה לפני שבועיים. הצוואה היתה מאוד מפורטת, ובכל אחת מהפעמים הכתיבה או התיקונים הצריכו התעסקות בפרטים קטנים, וזה היה די מעיק.

לפני שבועיים, אחרי שסיימנו לערוך את כל התיקונים והחתמנו את העדים, הוא נפרד ממני ואמר שהוא מקווה שהוא לא יטריד אותי יותר עם הצוואה, ואני ברכתי אותו בזה שהפעם הבאה שהוא יבוא לתקן את הצוואה תהיה עוד הרבה שנים. שנינו צחקנו ונפרדנו לשלום. משיחת הטלפון של אתמול בערב נודע לי שהוא התאבד יותר מוקדם באותו היום.

הסרט, למרות החיוביות שהיתה בו, גרם לי להרהר במוות שלא בעיתו. אתמול, אחרי שנודע לי על ההתאבדות, עברו עלי כמה דקות של הלם, למרות שלא הכרתי את הלקוח יותר מדי. בלילה, מאוחר יותר, לא יכולתי שלא להתפלא על צירוף המקרים. שניהם מתו מוות "לא טבעי", הגיבורה בגלל הגיל הצעיר והלקוח בגלל שנטל את חייו במו ידיו, שניהם ידעו על המוות הממשמש ובא אבל הסתירו אותו מכל מי שהיה חשוב להם, כל אחד מסיבותיו הוא, שניהם הותירו אחריהם תיעוד של עצמם לדורות הבאים (הלקוח השאיר קלטות בכספת), ועובדת המוות של כל אחד מהם נודעה לי בתוך פחות מיממה אחת.

קשה לי לקבוע בוודאות מה הייתי עושה במצב כזה. לסיטואציה של התאבדות אני לא מאמין שהייתי נקלע, כי אני אוהב יותר מדי את החיים, ומעריך בהם גם הדברים הכי קטנטנים, אבל אם הייתי יודע שאני הולך למות תוך תקופה קצרה, איך הייתי מתנהג?

האם הייתי מסתיר את זה מאחרים כדי שלא להעציב אותם וכדי שלא ירחמו עלי, שלא יכפו עלי לבזבז את ימי האחרונים בבתי חולים ושיתנהגו אלי באופן נורמלי?

או אולי לא הייתי מסוגל לשאת את המשקל הכבד לבדי והייתי מעדיף לגלות לכולם ולשכנע אותם לאפשר לי למות כאדם בריא ולא כמסכן? וככה אולי היינו יכולים, אני וכל מי שיקר לי, לנסוע ולבלות את השבועות האחרונים ביחד במקום אקזוטי וקסום, כדי שיישאר לכולנו טעם טוב מהחיים ביחד?

ואולי בכלל הייתי מתכנס בתוך עצמי והייתי מבזבז את הזמן שנותר לי על רחמים עצמיים ומרירות כנגד הגורל שלא היטיב עמי? אני מקווה שלא.

בפוסט הזה אין לי תשובות, אלא רק תהיות. וגם אין לי תלונות. מוות זה הדבר הכי פרטי שיש, וזכותו של כל אחד לבחור בדרך שהכי מתאימה לו לסיים את חייו, גם אם זה מנוגד לרצונות או להעדפות של מי שמסביבו. לגבי מועד הסיום של החיים, זה כבר עניין מסובך יותר. ישנם מקרים שבהם התאבדות גורמת סבל ונזק עצומים לאחרים (ואני לא מדבר בכלל על ההיא שמחצה תינוק תוך כדי ההתרסקות...), אבל גם כאן הנטייה שלי לנקוט בעמדה לפיה כל אחד הוא קודם כל אדון לעצמו, ורק אחר כך משרתם של אחרים.