הגיבורים הזמניים שלי היו שניים, היא והוא. לא צעירים בעליל, אצלו בולטת הקרחת המקיפה ואצלה השיבה שזרקה עצמה על השיער המסרב להיצבע. קמטים ועודפי משקל ופרצופים לא נאים ביותר, בטח גם לא לפני שני עשורים, ויותר מזה לא ידוע לי עליהם הרבה.

הם עומדים מעלי עכשיו שניהם. הוא מצפה ממני ליותר מדי, מרעיד רגל בתנועות עוויתיות וכוסס ציפורניי יד ימין, והיא כבר לא מצפה ממני לכלום, מפנה מבטה לנקודה שאינה קיימת באופק כאילו מנסה להבליט את חוסר אמונה בי. אתמול זה היה פחות או יותר הפוך. זה היה נראה כאילו היא כמעט מעריצה והוא קצת סקפטי. בעצם זה היה לפני הרבה יותר זמן מאשר רק אתמול. אבל זה היה עד אתמול.

בעצם ידוע לי עליהם לא מעט. נפגשנו בקמפינג הררי בשמורת טבע נידחת בצפון מערב ארה"ב. לא National Park אלא National Forest, ויש הבדל. לא היה הרבה מה לראות, לא היתה נפש חיה, לא היה אפילו קמפינג. רק מרבד דשא שנשק לאגם פצפון באמצע קרחת יער שהגישה אליה חסומה למכוניות. מי שרוצה להתכבד בנוכחותם של נוף, ברזייה, פח אשפה עם מנגנון הגנה מפני דובים וארגז מתכת ובתוכו גזעי עצים קטומים למדורה, צריך לצעוד שלושה מייל ברגל ולשלשל לתיבה קטנה מעטפה ובה שטר של חמישה דולר עבור כל לילה.

התעוררתי בשעה מאוד מאוחרת יחסית לשינה אוהלית. היתה שמש לא מוסתרת, היה רעש של שקט של יער, היתה לחות קרירה באוויר, וכל זה אמר בוקר אביבי בהרים. לא הייתי צריך להסתכל בשעון כדי לדעת. הייתי לבד, יחד עם עוד כמה מאות ציפורים וזוחלים, ולא מעט הולכי על ארבע שלא העזו להתקרב לאגם כל עוד אני בשטח. יצאתי עירום משק השינה האלפיני וגיששתי בעיניים חצי עצומות את הדרך אל המים. מעז, לא מעז, מעז, לא מעז, בסוף דחקתי את עצמי פנימה בתנופה אחת, והנשימה נעתקה מהקיפאון האגמי, כצפוי. צללתי, מרגיש את הכפור דוקר בכל נקודה בקרקפת.

כשהגחתי החוצה הם היו שם. זוג בגיל העמידה. לפי התרמילים (סוג איכותי וגודל לא מוגזם) והשקט שאפיין את הגעתם הבנתי שלפניי זוג טיילים. טייל הוא טייל, לא משנים גיל או מוצא. האחווה היא כמעט אוטומטית. ביקשתי ממנו שיחטט באוהל וישליך לי מגבת, ובתמורה הוזמנתי לארוחה שכללה bacon & eggs ו-mash potatoes. המוצא הישראלי שלי תמיד היה התחלה טובה לשיחה. אמריקאיים אוהבים לדבר על ישראל, גם אם הם לא יודעים עליה כלום. לא שאלתי אותם, לא אז וגם לא אחרי זה, מאיפה הם, אבל המישורים הגדולים היו חרוטים להם על המצח.

אני טיילתי בגפי, בהתחלה באוטו מקרטע ואחרי שהוא גווע בטרמפים או באוטובוסים, תלוי ביעד. הם עשו את הדרך ב-RV (Recreation Vehicle) מאובזר. הם היו נחמדים, סבא וסבתא טריים, אוהבי טבע. אחרי שהגיעה ההזמנה השלישית, הסכמתי להמשיך איתם ברכב שלהם, אבל הדגשתי שזה לעת עתה.

החלטנו לחצות יחד את הגבול לקנדה, אל עבר הרי הרוקי הקנדיים. את הגבול חצינו בתוך Waterton-Glacier International Peace Park, שני פארקים לאומיים, אחד קנדי ואחד אמריקאי, שאוחדו כדי לסמל את השלום והידידות ששוררים בין שתי המדינות. הוא היה חובב חותמות דרכונים מושבע ולכן התאכזב כשהפקיד אמר שאין צורך בחותמת. לבסוף החנינו את הקרוואן בצד, והוא הלך אל עבר פקידי הגבול לבקש בכל זאת חותמת בדרכון. בזמן שהיינו לבד היא סיפרה לי שכשראתה אותי מגיח ממימי האגם, כשהילת השמש מאחוריי ושערי הארוך-שחור גולש על הכתפיים, עלתה לה בראש דמותו של ישו. גם הוא היה יהודי, אתה יודע, טרחה לוודא, או אולי להתנצל על ההקשר.

היא התעקשה לעצור בכנסיות בצדי הדרכים. כנסיות שכוחות אל בעיירות קטנות ואפרוריות. להרגיש את האווירה הנוצרית האותנטית, אמרה. הוא נהג לעקם את פרצופו אבל אף פעם לא התלונן. הוא לא מאמין באלוהים, טרח להזכיר בפניי כל פעם לפני שצעד איתה פנימה. אותי הם שאלו בנימוס תמיד אם לא איכפת לי שייעצרו, אבל לא טרחו להזמין אותי איתם, מה שהיה יותר מבסדר מבחינתי.

Oh my god, שמעתי אותו צווח. היינו כבר שבועיים ב-Banff National Park שבמדינת אלברטה בקנדה, והחלטנו לעשות טרק רגלי של כמה ימים בהרים שמקיפים את אגם לואיז. בבוקר השני יצאנו מבקתת ההרים בה ישנו עם עוד כמה מטיילים, והמשכנו לטפס לכיוון כתף בולטת ברכס ההרים, ממנה אמורה היתה להיות נשקפת פנוראמה של כל האזור. באמצע הטיפוס עשינו הפסקה כדי להשיב לעצמנו אוויר, ואני פרשתי הצידה כדי להשתין ולבלות זמן איכות קצר עם עצמי. Oh my god, שמעתי אותו צורח פעם נוספת, קולנית יותר, וישר רצתי חזרה לכיוונם. שניהם ישבו משותקים, אוחזים כל אחד בכוס התה שלו, לפניהם פרושה מפה ועליה פרוסות לחם וצנצנת פתוחה של חמאת בוטנים, ומעברה השני של המפה ניצב דוב גריזלי חום על שתי רגליים אחוריות.

מומחה לדובים אני לא, למרות מספר מפגשים שהיו לי איתם ביערות, בדרך כלל תוך שמירה על מרחק בטחון סביר. אבל אני יודע שכשדוב ניצב על רגליים אחוריות הוא לא מתכוון לערוך ביקור נימוסים. מייד כשראיתי את הדוב נעצרתי, אבל הדוב כבר הבחין בהגעתי ותשומת ליבו הועתקה אליי. הוא חזר לעמוד על ארבע ורחרח בעצבנות את הרוח הקלילה שנשבה מכיווני לעברו. ניסיתי להיזכר בנאומי הריינג'רים שקידמו את פניי בלא מעט פארקים, או במה שהיה כתוב בעלונים שחולקו לכל מחנאי. אזהרות מפני דובים והוראות איך להתנהג בסביבתם לא חסרו, אבל אני נהגתי לעקוף את הריינג'רים ולהשתמש בעלונים בתור חומר תבערה למדורה. אבל זכרתי שכדאי לא לנסות להבהיל או להניס אותו, זה רק מרגיז אותם יותר.

התקרבתי אל הדוב בצעדים איטיים. דיברתי אליו בשקט, ניסיתי להסביר לו בהגיון שעדיף לכולנו אם הוא ילך בשקט מהמקום, אחרת עוד ירדפו אחריו ויעבירו אותו לגן חיות כמו שעושים לכל חיה תוקפנית. דברתי בעברית, בלי לחשוב, בטון מרגיע, הסתכלתי לו בעיניים. התקרבתי יותר ויותר. כבר עברתי את הזוג והייתי מטרים ספורים ממנו. דמיינתי את הדוב חוכך בדעתו המצומצמת מה לעשות.  ואז, באחת, השמש הפציעה מתוך שמיכת עננים והדוב הפנה לעברינו את אחוריו ונעלם בין העצים. הסתובבתי אליהם, מחייך בהקלה, פניתי אליו וסיננתי, לא ידעתי שאתה מאמין באלוהים.

השבוע שלאחר מכן היה כמעט בלתי נסבל. השניים הודו לי ללא הרף על זה שהצלתי אותם, וביקשו להרעיף עלי מתנות מתוך הכרת תודה. נחקרתי שוב ושוב מה בדיוק אמרתי לדוב, ומאיפה היה לי הביטחון לבצע את מה שעשיתי, כאילו כל צעדיי היו מתוכננים מראש. בסוף הייתי חייב לומר להם שאם הם ימשיכו ככה אני אאלץ להיפרד מהם לשלום, ורק אז הם נרגעו.

כשסיימנו לטייל בהרי הרוקי הקנדיים התחלנו להדרים חזרה לעבר ארה"ב. בוקר אחד התעוררתי באוהל שלי, אותו הצבתי בסמוך לכניסה לקרוואן, ודרך החרך של הפתח ראיתי אותה משוחחת עם בחורה צעירה מוונקובר שבילתה איתי את הלילה באוהל. שמעתי אותה מספרת לבחורה איך נפגשנו ואיך הצלתי אותם מאיימת הדוב. היא השתמשה במילים כמו מושיע ושליח האל. הבחורה חזרה אל האוהל כדי לאסוף את החפצים שלה ולחשה לי she is a fucking freak, she thinks you are the savior. התנשקנו והתחבקנו לפרידה. god bless you סיננה הבחורה בצחוק ונעלמה.

ירדנו דרומה לאיטנו, דרך הפארקים הלאומיים של ארה"ב. אני הייתי חייב לבקר ב-Yellowstone שבמדינת וואיומינג, ומשם המשכנו לשרשרת הפארקים המדבריים של יוטה, Arches, Canyonlands, Bryce Canyon ו-Zion. אני טיפוס קצת בדלני ומופנם, לפעמים אפילו מצטייר כשונה ומוזר, אבל איתם הסתדרתי לא רע. הם נתנו לי את המרחב שהייתי זקוק לו, תמיד היו נסבלים ולרוב גם חביבים. היה לי נוח עם הטרמפ הממושך הזה, ונראה היה שגם הם נהנו מחברתי. העברנו לא מעט שעות יחד בנהיגה, הליכה או מסביב למדורה. הם הנהיגו מסורת של חילופי סיפורים. היא התעקשה לספר לי סיפורים מהברית החדשה ובתמורה דרשה סיפורים מהתנ"ך. בהתחלה סיפרתי את הסיפורים הלא רבים שהכרתי, ואחרי זה הייתי ממציא סיפורים מהראש ומייחס אותם לגיבורים תנ"כיים מוכרים. הוא סיפר בעיקר סיפורים ששמע מאביו על החיים המאושרים שהיו ב-good old US of A, עוד לפני שכל הזרים, הכושים, הביטניקים והיאפים השתלטו עליה.

סיכמנו שדרכינו ייפרדו ב-Grand Canyon, אריזונה. הם התכוונו להמשיך משם דרומה לכיוון ניו-מקסיקו וטקסס, ואני רציתי להגיע כבר אל החוף המערבי. הגענו לשם ביום חמישי. ביום שישי מוקדם בבוקר ירדנו יחד ברגל לתחתית הקניון, וביום שבת אחר הצהריים הגענו חזרה למעלה. היום, יום ראשון והיום האחרון שלנו ביחד, החלטנו לאכול ארוחת בוקר עם הזריחה באחת מנקודות התצפית על הקניון. עזבנו את הקמפינג עוד לפני אור ראשון והתמקמנו בנקודה מסוימת באחד מפיתוליה של השפה הדרומית של הקניון, ממנה אמורים לראות את השמש מפציעה ממש מעל הקניון.

הוצאנו יחד שולחן וכסאות מהקרוואן, והם החלו להניח עליו כלים ואוכל. אני בינתיים הדלקתי סיגריה והתקרבתי לשפת הצוק, ממנה החל הקניון להשתלח כלפי מטה במורד אנכי. עמדתי על אחד הסלעים, מולי אור מתבהר שעוד רגע יהפוך לכדור אש, מתחתיי תהום אין סופית, ומעליי שמים תכולים כהים. פרשתי ידיים ונתתי לרוח להשלות אותי כאילו אני מרחף על גבה מעל קירות הקניון. שמעתי אותה קוראת לעברי, אתה רוצה עם הפנקייק מייפל אמיתי או סירופ בטעם מייפל? הסתובבתי כדי להשיב לה, ואז החלקתי אחורה.

מצאתי את עצמי תלוי על בלימה, נאחז בכוח בשתי ידיי בזיז בולט, כשביני לבין הנהר החום שמסמן את הקרקעית מפרידים מאות מטרים של אוויר. קראתי לעזרה ושניהם מיהרו אל שפת הקניון, מתכופפים מעל קצה הצוק כדי למצוא אותי תלוי בין שמיים לארץ כמה מטרים מתחתם. אתה לא זקוק לעזרה, אתה בן האלוהים, היא צעקה אלי, משוכנעת בצדקת דבריה. הוא הביט בה ואז סימן לי בראשו לאות הסכמה, אולי כדי לטעת בי כוח. לא ציפיתי שמישהו מהם יסתכן וישלשל את עצמו על גבי הצוק התלול ויושיט לי יד, בכל זאת, הם לא בגיל המתאים לזה, פיזית או מנטלית, אבל לפחות שינסו לעזור בדרך אחרת.

כבר רבע שעה שאני מתחנן אליהם שיושיטו לי עזרה. אני מרגיש את השמש בגבי ואת החולשה שמתפשטת בידיי. עוד דקה או שתיים ולא יהיה לי כוח להתמיד באחיזה. אני מבקש שיחפשו חבל, שייקחו את צינור הביוב של הקרוואן וישליכו אותו לעברי, אבל היא עונה שאסור להם להתערב במעשיי האל ומציעה שאנסה לדבר אל לב האלוהים בעברית. רק האמונה היא שתתן לך כוח, היא מוסיפה. והוא מסתכל בה בארשת עצובה ולא משתכנעת, אבל לא מעז לסתור את דבריה. אני לא מאמין באלוהים בחור, אבל אני מאמין בך. תנסה להתרומם מעל המדרגה הזו ואז תהיה בסדר עד שתגיע עזרה. אבל אין לי די כוח כדי להתרומם, ניסיתי כבר קודם וכמעט איבדתי את האחיזה.

הם עומדים מעלי עכשיו שניהם. הוא מצפה ממני ליותר מדי, מרעיד רגל בתנועות עוויתיות וכוסס ציפורניי יד ימין, והיא כבר לא מצפה ממני לכלום, מפנה מבטה לנקודה שאינה קיימת באופק כאילו מנסה להבליט את חוסר אמונה בי.

קצת מצחיק למות בידיעה שבמותי אני בוגד באמונם של שני אנשים, אבל אין לי כוחות על אנושיים, ועכשיו גם אלה האנושיים כמעט אזלו ממני. מבט אחרון למעלה, טוב, אפשר כבר לשחרר את האחיזה, אפסו הסיכויים. תשמרו על עצמכם אני צועק לעברם, לא מצליח לכעוס עליהם למרות שאני משתוקק להאשים מישהו במה שקורה, ואין מתאימים מהם לתפקיד. God bless היא מפטירה לעברי בשעה שאני מתחיל בצלילה מטה, Amen הוא מוסיף מחרה אחריה.