"אתה עושה את זה בכוונה? "

"זה בכוונה, שאלתי אותך?!"

אני שונא כשלא עונים לי. ואני הכי שונא כשעושים את זה בזמן שאני חושד שהתשובה לא היתה מוצאת חן בעיניי. הרבה פעמים כשמישהו מתנהג אלי ככה אני קם והולך בהפגנתיות. לפעמים אפילו דופק על השולחן או הופך כסא, ואז יוצא מהחדר. אבל לא תמיד זה אפשרי.

יש לו מנהג כזה של לא לענות לאחרים. גם כשהוא רוצה להגיד משהו, הוא בסוף נשאר שותק. כשהייתי קטן, בגילאי הגן או תחילת בית הספר, הייתי שואל והוא לא היה עונה ואז הייתי שואל שוב ושוב, ושוב, ואם הוא היה מתמיד בשתיקתו הייתי מתמיד בשאלות שלי, עד שהוא היה נשבר בסוף ומסנן משהו בתגובה, רק כדי שאני אעזוב אותו בשקט. וזה בדיוק מה שלא רציתי, לעזוב אותו בשקט.

החברים שלו דווקא התרגלו. אולי אפילו אהבו את התכונה הזו שלו. גם לאמא זה לא הפריע. היא היתה דברנית חסרת תקנה ומצידה רק שיקשיבו לה, היא לא צריכה יותר מזה. אבל אני רציתי אבא דברן. כשהיינו הולכים בימי כיפור ביחד לבית הכנסת של השכונה, אפילו לא העזתי להתפלל לאלוהים שהוא יגיד לי שהוא אוהב אותי, רק ביקשתי שיגיד משהו. מרצונו.

פעם אחת הלכנו יחד למשחק כדורגל, והוא התחיל להתווכח עם מישהו שישב לידנו עם הבן שלו, כמה המאמן צודק או טועה בזה שהוא משאיר על הספסל את השחקן הטוב והמעצבן ההוא. כל הדרך חזרה לא הוצאתי מילה מהפה, וכשהגענו הביתה נכנסתי לחדר והתחבאתי מתחת לשמיכה. שלא יראו איזה דמעות הזלתי. לא הצלחתי להבין למה עם ההוא מהמגרש הוא לא סתם את הפה ואיתי הוא לא פותח אותו. חודש אחרי זה נתקלתי במקרה בבן של ההוא מהמגרש. הוא עשה לי שלום עם היד אבל אני צעקתי לו מניאק וברחתי משם.

תמיד אהבתי ללכת לחברים. בייחוד לכאלה שאבא שלהם לא הגיע מוקדם הביתה. אבל היו גם כמה אחרים שאמא רצתה שאני אתחבר איתם והכריחה אותי לבוא אליהם. היינו יושבים על השטיח ומשחקים, או סתם רואים טלוויזיה, ופתאום היה מגיח אבא שלהם עם משהו מתוק ושואל אם הכל בסדר ומה אנחנו עושים. אם הוא סתם היה מתעניין וזהו הייתי עושה את עצמי מרוכז במשחק או בתכנית, אבל אם הוא היה מחבק את הבן שלו או אומר לו שהוא אוהב אותו, הייתי נעמד ושואל איפה נמצאים השירותים, גם אם ידעתי איפה.

כשגדלתי ניסיתי להתרגל לתופעת השתקנות, אבל לא תמיד הצלחתי. התרחקתי משתקנים והתאפקתי כמה שיכולתי כשלא זכיתי לתשובות. פעמיים יצא לי להיפרד מבחורות כשגיליתי שהן שתקו כדי להגן עלי ממשהו שהן לא רצו שאדע. באחת מהפעמים הסתירה ממני החברה שלי את זה שהיא מעדה ובגדה בי באיזה לילה של שכרות עם מכר של שנינו. כשנפרדנו הסברתי לה שאני מנתק ממנה מגע לא בגלל הבגידה, אלא בגלל שהיא לא סיפרה לי עליה לאחר מכן.

אבל עכשיו זה קצת יותר מסובך. הוא שוכב מולי ונראה חסר אונים. הרופאים אמרו שיש סיכוי לא מבוטל שהוא פשוט לא מסוגל לדבר, ככה זה לפעמים בשלבי גסיסה מתקדמים, הם הסבירו. אבל אני יודע שאם הוא באמת היה רוצה הוא היה יכול להוציא איזו מילה מהפה. בשבילי. נתתי לו סולם לרדת מהעץ, אמרתי לו שיגיד רק משהו סמלי, משהו שיכפר על כל השתיקות הקודמות, שישאיר טעם טוב בפה, אבל הוא לא מגיב. שאלתי אותו אם הוא שותק בכוונה, אולי בזה יהיה לו נוח יותר להודות, אבל גם לזה הוא לא ענה. טוב, אני חושב שאני אבלה פה את הלילה, אולי בכל זאת יקרה איזה נס.