אני כנראה מתגעגע מאוד לטבע הצפון-אמריקאי. בתחילת החודש כתבתי סיפור שהתרחש בפארקים לאומיים הרריים בצפון היבשת והיה מעורב בו גם דוב אימתני, וגם היום אני מרגיש צורך לכתוב על דובים מהאזור הזה, אבל הפעם על הניסיון האישי שלי איתם.

בקיץ 1995, אחרי ארבעה חודשים באוקיאנוס השקט, בין אוסטרליה להוואי, ואחרי עוד כמה שבועות בפינה הצפון מערבית של ארצות הברית, הגענו נורמה ואני למחוז קולומביה הבריטית שבקנדה. משם התחלנו לטייל בפארקים הלאומיים של שרשרת הרי הרוקי הקנדיים (Yoho, Banff, Jasper וכו'), ונכנסנו באחת לארץ הדובים. שהינו בה יותר מחודש, כל הדרך צפון מערבה מהרוקי'ז הקנדיים ועד לאלסקה, ומשם בחזרה דרומה עד צפונית לוואנקובר, שם הציוויליזציה משתלטת בחזרה על הענייניים.

אבל בל נקדים את המאוחר. ב-1990 עשינו נורמה ואני את הטיול הממושך הראשון שלנו שארך חצי שנה, מתוכה בילינו ארבעה חודשים בשיטוטים ברחבי ארה"ב, רובם בחצי המערבי של המדינה, ויצא לנו לבקר בלא מעט פארקים לאומיים, שבחלקם חיות אוכלוסיות של דובים שחורים וגם פה ושם דובי גריזלי. בפארקים אי אפשר היה להתחמק מהאזהרות מפני הדובים. בכל Visitor Information היו חוברות הסברה איך להתנהג בסביבתם, ובחלק מהמקומות הוקרנו אפילו סרטים בהם הראו אנשים שלא נזהרו ונפגעו מדובים. גם בחיק הטבע היו שלטי אזהרה בעניין הדובים וה-Rangers עצמם (שומרי הפארקים) הטיפו לכולם איך להתנהג בהתחשב בהימצאות שלהם בסביבה.

אנחנו די זלזלנו בהוראות. נתקלנו בדובים רק לעיתים רחוקות, ותמיד זה היה ממרחק רב, שלפעמים הצריך משקפת כדי לראות בבירור את החיות, שבלעדי אמצעי עזר נראו כמו נקודות חומות מהלכות. וחוץ מזה, לדובים חושי ריח ושמיעה מפותחים ולרוב גם מזג נוח, ואם הם יודעים מראש שבני אדם נמצאים בסביבה, הם שומרים או תופסים מרחק, ככה שזה לא נראה לנו סביר לנהוג בזהירות יתרה רק בגללם. לכן לא נהגנו לארוז בלילה את כל האוכל שלנו ולתלות אותו על ענף גבוה או להכניס אותו למיכל אטום, הרחק מהאוהל, ולא רחצנו את הכלים ישר אחרי הארוחה. פשוט, אחרי יום של צעדות ממושכות ולאחר ארוחה מפוצצת על האש העדפנו לנוח ולהשאיר את כל המטלות לאור היום של הבוקר של למחרת. פעם אחת אפילו זכינו לצעקות רמות מריינג'ר אחד, שבסיור לילי גילה שהשארנו רוטב מייפל על השולחן, בזמן שנטשנו את האוהל שלנו לצורך משחק קלפים אל תוך אמצע הלילה עם טיילים גרמניים שהתנחלו לא רחוק מאיתנו.

האמת, לא רק שלא נזהרנו מהדובים, אלא אפילו ייחלנו להיתקל בהם. התמונות המזעזעות של מטיילים שחטפו מכות נמרצות מדובים ואפילו נהרגו על ידם לא עשו עלינו יותר מדי רושם, והסיפורים על אוהלים שנרמסו על יושביהם על ידי דוב שנמשך לריח של דאודורנט או לריחות בולטים אחרים שבקעו מהאוהל (ותחשבו לבד איזה יכולים להיות), לא השתוו לרצון הבסיסי שלנו לראות פעם אחת דוב מקרוב קרוב. לכן, בעוד שהרבה אמריקאים נהגו ללכת עם מקלות שבקצה שלהם הורכבו פעמונים שנועדו להבריח את הדובים, או לחבוט בכלי מטבח מתכתיים תוך כי הליכה, אנחנו השתדלנו להתרחק מהמטיילים הרעשניים במקומות שבהם אמורים להיות דובים, וללכת בשקט כדי לזכות במבט חטוף מדוב סמוך. אבל בטיול של 1990 לא זכינו לזה.

בטיול של 1995 הסיפור היה אחר לגמרי. בתור טיילי פארקים מנוסים, ידענו שאם רואים מכוניות חונות בצידי הדרך, חייבים לעצור ולחפש אחרי חיות (Elk, Bison, Moose, Mountain-Goat וכו'), וככה גם נתקלנו בדוב הקרוב הראשון שלנו, ובשני ובשלישי. בהתחלה עוד היססנו ונשארנו ברכב, אבל עם הזמן והדוגמאות החיות של שכנינו, העזנו גם לצאת החוצה רגלית ולהתקרב אליהם. השלב הבא היה היתקלות בדובה ושני גורים, בזמן שהיינו לבדנו בשביל נידח. פחדנו שהאם תהיה תוקפנית בגלל הגורים, אבל שמרנו על מרחק סביר והמפגש עבר בשלום. אבל את ההלם האמיתי קיבלנו כשנתקלנו בדובים שטיילו בסמוך לאוהל שלנו. כרגיל, המחנה שהקמנו היה מבולגן וכלל שאריות של אוכל וזבל, ואנחנו ישבנו לנו בפתח האוהל, רחוק מהמכונית ומהאוהלים האחרים, בזמן שאמא דובה וגור דובון ערכו את מסלול ההליכה הקבוע שלהם בצמוד אלינו, מסלול שהם חזרו עליו גם למחרת היום. אני חושב שרק אז התחלנו להפנים שאנחנו האורחים בארץ הדובים, ולא הם האורחים בטיול שלנו, ככה שכדאי שנתנהג בהתאם.

לקח לנו כמה ימים להתרגל לרעיון שאנחנו, בתור כאלה שמעדיפים לינה באוהל בקמפינג בטבע (לרוב בלי גדרות), חשופים תמידית לנוכחות של היצורים החביבים אך המסוכנים האלה, אפילו באמצע השינה. בהתחלה עוד היססנו אם לא כדאי לאמץ שיטת לינה אחרת, אבל עם הזמן למדנו להתנהג לפי הכללים (כולל תליית אוכל על ענפים ושטיפת הכלים עוד בלילה), ובשבועות הבאים מנהגי החיים של מבקרי ארץ הדובים הפכו לנו לטבע שני.

רגעי השיא הדוביים שלנו היו רק לאחר שכבר נפרדנו מאלסקה לשלום וחשבנו שלא נראה אותה עוד באותו טיול. אלסקה בנויה בצורת מחבת גדולה, שממנה משתרכת דרומה ידית צרה וארוכה (the pan handle). בקצה הדרומי של הידית ישנה עיירה בשם Hyder בת 100 תושבים בערך, שכמעט צמודה לעיירה קנדית בשם Stewart. ומכיוון שהידית האלסקנית מורכבת מסדרה של חופים ואיים בלתי נגישים בחלקם, הגישה הלא-ימית היחידה להיידר היא דרך סטיוארט, ללא שום מעברי גבול ביניהן, רק שלט מלבני מבד מתנפנף שמכריז "ברוכים הבאים להיידר, אלסקה".

אנחנו כבר היינו בדרכנו דרומה לוואנקובר, כשהאוטו שלנו התחיל להשמיע קולות של התפרקות אחרי כמה אלפי מיילים של נהיגה, חלק לא קטן מהם על גבי דרכי עפר, והזמין ביקור דחוף במוסך. כדי להגיע למוסך "הקרוב" היינו צריכים לנסוע באיטיות כמה עשרות מיילים מערבה, הרחק מהכיוון המקורי שלנו, וככה התגלגלנו בטעות לסטיוארט. כמובן שנשארנו ללון שם, ובבוקר סיפרו לנו המקומיים על קרחון יפה שיורד כמעט עד לים באזור היידר, ואנחנו, איך לא, היינו מוכרחים לחזות בו. אחרי שחזרנו מהקרחון לעיירה הבחנו במכוניות חונות באמצע שום מקום, שזה כאמור סימן מובהק לעצירה מיידית, וכך יצאנו מהאוטו ועקבנו אחרי כמה אנשים שהתגודדו ליד הנהר. כשהגענו סמוך למים גילינו כמה וכמה דובי גריזלי עומדים באמצע הנהר וצדים עם הכפות דגי סלמון, ואחר כך זוללים אותם להנאתם. היו שם מריבות על הדגה, האכלה של גורים, נהמות של מאבק ושל שובע, ואנחנו הרגשנו כאילו אנחנו באמצע סרט של נשיונל גי'אוגרפיק.

זו אחת מהתמונות שאני מניח שאזכור לתמיד, או לפחות אשכח רק במצב אלצהיימרי מתקדם. השילוב של הטבע הטהור מצד אחד, טבע ללא מסנני טלוויזיה או חומות מעשה ידי אדם, ושל הכוחניות הטבעית של החיות המגודלות האלה מצד שני, שהאכזריות שלהן נראית ברורה מאליה ונקייה מכל הפסול שאנחנו רגילים להדביק לכוחניות אנושית, יוצר סוג של מופע מעורר השתאות ויפהפה, שהופך על המקום לחוויה שמשאירה בך את חותמה גם הלאה.

אז מה בעצם המסקנה המתבקשת מכל זה? אני חושב שהתמונה שעברה לי בראש בשעה שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, אותה תמונה שבה ראיתי את עצמי מביט בדובים עושים בטבע בכשלהם במין אדנות שנראתה לי באותם רגעים מובנת מאליה, היא לב העניין. אני סבור שמן הראוי שכל אחד מאיתנו, ולו רק פעם אחת בחייו, יהיה עד למופע חייתי כוחני בלב ליבו של הטבע, מצד חיה (דוב באמריקה, אריה באפריקה או כריש בלב ים) שתגרום לנו להבין שהיא בעלת הבית האמיתית (או לפחות הטבעית) פה ולא אנחנו, ואולי אז נהיה מסוגלים לגמד את עצמנו בחזרה למקום האמיתי שלנו בעולם הזה, ולהפסיק לראות את עצמנו כשליטיו הבלתי מעורערים, שלא בזכות.

מצא את ההבדלים: