סבו של קלאוס היה שרברב, וכך גם אביו של קלאוס וקלאוס עצמו. המשפחה לדורותיה היתה משפחה צנועה, שלא לומר ענייה, והתגוררה בפרבר של העיר מינכן בו חיו בעיקר אנשי מעמד הפועלים. בליל ה-9.10.1938 נשא גונתר את גרטה לאשה. החתונה היתה פשוטה אך חמימה, אלא שהחגיגות נקטעו באיבן בשל המהומות שפרצו ברחובות באותו לילה. זמן רב לאחר מכן עוד היה אביו של קלאוס ממורמר על הדרך בה נסתיימה החתונה, והאשים בכך את אותם בני מיעוטים שנתפסו באותו לילה והוגלו מהמדינה או שנהרגו במהומות. תוך פחות משנה לאחר החתונה נולדו לקלאוס ולגרטה זוג תאומים.

קלאוס בילה את ימיו בעבודת כפיים ואת לילותיו בילה תמיד בבית, בחיק המשפחה. נאמן למשנתו של סביו, הוא לא התערב בענייניהם של אחרים אלא התרכז בחייו שלו. קלאוס נרשם כחבר במפלגה הנאציונל סוציאליסטית. הוא לא עשה זאת מטעמים אידיאולוגיים אלא על מנת שיוכל לקבל הזמנות עבודה נוספות, ואכן מזלו האיר לו. בשנת 1940 הוא מונה לאחראי על תחזוקת תשתית הביוב במחנה צבאי גדול סמוך למינכן, תפקיד שלא העז לחלום על שכמותו.

מפקד המחנה חבב את האיש השתקן והאפור, וכאשר קודם בתפקידו בתחילת שנת 1942 להיות מפקד מחנה אושוויץ II (בירנקאו), הוא לקח את קלאוס עמו. קלאוס לא שמח על המעבר לפולין, אך הוא לא העז ואף לא יכול היה, לספר למפקדו את רחשי ליבו. באושוויץ מונה קלאוס לתפקיד של אחראי ראשי על תחזוקת המחנה, ולו ולמשפחתו ניתן בית מגורים מרווח עם גינה נאה, בצמוד למחנה. גרטה דווקא שמחה על המעבר, היא תמיד חלמה להתגורר מחוץ לעיר, בבית גדול עם גינה וציוץ של ציפורים.

לאחר כניסתו לתפקיד החל קלאוס בשיפוץ תשתית המים של המחנה. קלאוס לא היה מורגל בעבודה בהיקפים גדולים לפי תכניות מפורטות, ולכן הורה לעובדיו לחשוף את הצינורות העיקריים של המחנה, כך שיוכל לראות ולתכנן במו עיניו את תוואי הצינורות החדש. אך מורכבות מערך הצנרת והעדר תכניות עבודה סדורות, הביא לכך שקלאוס הורה בטעות על חיבורם של צינורות המים באגף המזרחי של המחנה למערכת הגז וההיפך. התוצאה הטראגית של טעותו היתה מותם של כמה מאות מעובדי המחנה, אשר נשלחו למקלחת קולקטיבית, ויצאו ממנה חסרי רוח חיים.

קלאוס סבר כי הדבר יביא לפיטוריו לאלתר מעבודתו, אלא שמפקד המחנה ראה במעשיו משום המצאה גאונית, והורה לו לפעול באופן דומה גם באגפים אחרים. יום אחד נקרא קלאוס למשרדי מפקד המחנה, ושם קיבל עיטור מוזהב כאות הוקרה על פועלו. לאחר אותו יום התקבל קלאוס כבן בית בין בעלי התפקידים הרמים במחנה, והוא וגרטה הוזמנו למפגשי צמרת חברתיים, כאילו לא היה מעמדם נחות משל האחרים.

קלאוס היה מודע מלכתחילה לאשר מתרחש במחנה, אך הוא לא סיפר על כך לגרטה ואף לא הרבה להרהר בכך בינו לבין עצמו. זה היה מידע חסר ערך מבחינתו, שכן לא היה לו קשר ישיר לחייו ולחיי משפחתו. כשלעצמו, לא היה לו מאום כנגד מאות אלפי האסירים, שבאו מרחבי אירופה והלכו להיכן שהלכו, אבל הוא היה מרגיע את עצמו בכך שאם מחצית ממה שכתוב עליהם בעיתונים זה אמת, הרי שאין לרחם עליהם יותר מדי. הוא עצמו לעולם לא התערב בנעשה, ואף ניסה לשמור מרחק מהאגפים בהם יושמה מטרת המחנה. ממילא, העשן לא היטיב עם מחלת האסטמה שלו.

גרטה שמעה על ההשמדה ההמונית בתאי הגזים מספר חודשים לאחר שזו החלה. אנשים שלא הכירה היו מדי פעם בפעם מבקשים ללחוץ את ידה, לאחר שגילו שהיא אשתו של ממציא השיטה היעילה. גרטה מצידה לא הרגישה ברת מזל, ורגשות האשם שחשה הביאו אותה להתנדב במחנה, בהשגחה על אסירות. ככל שהתקדמה המלחמה הוזרמו למחנה כמויות גדולות יותר של אסירים, ולא היה די כוח אדם כדי להשגיח עליהם. גרטה סברה לעצמה כי אם היא תהיה המשגיחה, במקום אדם חסר לב, ייהנו מכך האסירות עצמן.

בחלק מהימים לקחה גרטה עמה את התאומים הקטנים, כדי שילמדו להכיר מי הם באמת אותם יצורים שנחשבו לכה נתעבים עד שיש להמיתם. התאומים דווקא הסתדרו לא רע עם ילדי המחנה, ותחת העלמת עין מצד האחראי על האגף ארגנו גרטה והתאומים קבוצת גדולה של ילדים, ביניהם שבעה זוגות תאומים זהים, ומדי יום שלישי הם היו עורכים טורניר כדורגל שבו הקבוצה המנצחת היתה זוכה לבחור ראשונה את נתחי המזון המוקצבים ביום שלמחרת. כמובן שהתאומים עצמם היו תמיד מוותרים על חלקם במזון, כל אימת שקבוצתם היתה מנצחת.

בחודש מאי 1943 הגיע למחנה קצין אס.אס. חדש בשם יוזף מנגלה, רופא בהשכלתו. קלאוס נבחר ללוות אותו בימיו הראשונים במחנה, ובמסגרת סיוריהם המשותפים הם אף צפו יחד באחד הטורנירים שארגנו התאומים. מאוחר יותר באותו היום אירח קלאוס את יוזף בביתו, וזה התעניין מאוד בעובדה שאחד מהתאומים היה שמאלי ואילו השני היה ימני. קלאוס ציין כי רופא מהמחנה שבדק אותם בדיקה שגרתית, ציין שהתופעה יכולה להיות מוסברת על ידי כך שהימני נהג מאז ומעולם להירדם על הגב, ואילו השמאלי היה ישן על צידו הימני מאז שנולד. כמה שבועות לאחר מכן נעלמו כל שבעת זוגות התאומים מבלי להשאיר עקבות. תקופה קצרה לאחר מכן נתקל קלאוס במרפאתו של יוזף בשני ילדים שהיו דומים לאחד הזוגות, אבל אלה היו מעוותים ופניהם נראו משונות למראה, כך שהוא ביטל את האפשרות שאכן מדובר באותו זוג.

בחודש ינואר 1945 התפנו קלאוס, גרטה והתאומים יחד עם רוב בעלי התפקידים האחרים מהמחנה, בשל התקדמות בעלות הברית. המשפחה חזרה להתגורר במינכן וקלאוס, אשר התקשה למצוא עבודה חדשה, בילה את כל זמנו בבית. בתקופה מסוימת היו שמועות על כך שייתכן והוא יישפט על ידי בעלות הברית, אך האלמוניות היחסית שלו עזרה לו להתחמק מעונש. לאחר מספר שנים של מובטלות, חזר קלאוס לעבוד כשרברב בבתי עשירים. כשנשאל על ידי זרים למעשיו בעת המלחמה, הוא היה משיב שהוא היה איש תחזוקה במחנה צבאי מחוץ לגרמניה. קלאוס מת בגיל 62 מהתקף לב, לאחר שבשלושת העשורים האחרונים לחייו הוא קנה לעצמו הרגל לסיים את הלילה בשתיית כמויות אלכוהול מוגזמות. כל שנכדיו זכרו ממנו היה סבא זעוף, שהוריהם נוטרים לו טינה לא מוסברת.

בתחילת 1996, שנתיים לפני מותה, הודיעה גרטה למשפחה כי בכוונתה לערוך טיול קצר בישראל, ובמסגרתו להניח זר פרחים ביד ושם. היא ביקשה מהתאומים שיבואו יחד איתה, ואם אפשר שישכנעו חלק מהנכדים לבוא איתם גם, ואולי אפילו לצרף לטיול את אחד משני הנינים הקטנים, כדי שדור העתיד ילמד להכיר טוב יותר, ומקרוב, את הצד השני של ההיסטוריה. לבסוף יצאה המשפחה בחבורה לא קטנה לשבוע וחצי בארץ ים תיכונית עם ראש ממשלה מת טרי וחוסר שקט בזירה הבין לאומית.

הטיול היה דחוס וטעון. הביקור ביד ושם לא היה קל למבוגרים שבחבורה, והצעירים התמרמרו על זה שלא מקדישים זמן מספיק לראות אתרי נוף וטבע, וגם לא לבילויים. בסוף הטיול אף היה רגע של התפרצות קולנית, כשאחד התאומים התריס כלפי גרטה שהיחיד שהיה צריך באמת ליטול חלק בטיול, התחמק ממנו בזמן. מאז החזרה למינכן ועד למותה של גרטה שוב לא עלה בבית עניין השואה.

לפני כמה ימים יצא קלאוס, אשר נקרא על שם אבי סבו, במשלחת מאורגנת של בני נוער גרמניים לישראל, אשר אמורה היתה ליטול חלק בטקס יום השנה השישים לשחרור אושוויץ, שחל היום. קלאוס, כמו יתר חבריו, נבחר בקפידה מתוך קבוצה של תלמידים מצטיינים ובעלי מעורבות חברתית מוכחת. אך קלאוס הצעיר לא זכה להשתתף בטקס. היום בבוקר מכונית דוהרת פצעה אותו אנושות, בשעה שהוא חצה את צומת הרחובות בר-כוכבא ולוחמי הגטאות בירושלים, והוא מת זמן מה מאוחר יותר מפצעיו בבית החולים.

הנהג, נער בן 18 שנפצע קל ביותר בתאונה, נלקח לחקירה במשטרה ושם התברר כי הוא קיבל את רישיונו רק חודש ימים לפני כן. אביו שבא לאסוף אותו מהתחנה, לא הצליח לשלוט במזגו. זו לא היתה הפעם הראשונה שבנו בכורו הסתבך בפרשיות לא נעימות, בלשון המעטה, והפעם היה מדובר בתקרית שיכולה להיגמר באישום פלילי חמור. ועוד באיזה יום הוא מצא לעצמו את הזמן לעשות את זה, בדיוק ביום שהאב היה אמור ללוות את אביו שלו לטקס הממלכתי. בתור מי שגדל בבית שהשואה ריחפה מעליו כצל כבד, חונק ודומם, הוא לא יכול היה לחשוב על שליחת אביו לטקס בגפו. גם כך אביו פיתח לעצמו בשנים האחרונות מנהג לומר לכל מי שהסכים לשמוע, שעד גיל תשע הוא היה אדם שלם, אך מאז שאחיו התאום גסס למוות מול עיניו הוא הפך לחצי אדם, ומאז שאשתו האהובה מתה לפני מספר שנים הוא הפך להיות לא יותר מצל של אדם, בודד וערירי. כאילו הוא, הבן, לא היה שם תמיד כדי לתמוך בו, גם כשעוד היה רק ילד ולא הבין כלל את מצב הדברים. רק זה חסר לו, לשלוח את אבא לבד לטקס ולשבוע ממנו מרורים בשל כך, חודשים רבים לאחר מכן.

"בוא, בן, נלך עכשיו ישר הביתה, כי יש לי את כל השואה על הראש. מחר כבר נמצא זמן לטפל ברציחות הקטנות שלך."