א.
יעקב ישב על הטריבונה הגדולה, שני מטר מהדשא, מסביבו בין עשרים לשלושים אנשים, טובעים בחלל הריק של האצטדיון. ישב זו הגדרה קצת מטעה, כי התחת שלו נגע-לא-נגע במושב. אם הייתם יושבים ממש מאחוריו, מתעלמים מהרתיעה הויזואלית שיצר החריץ שבלט מעל מכנסיו, ותוחבים את ראשכם עמוק לתוך הרווח שבין הכסא לאחוריו של יעקב, הייתם רואים איך מדי כמה שניות הרווח הופך לסדק כמעט בלתי נראה, אבל אז שבריר לפני ההצמדות המיוחלת הוא מתרחב שוב, מלווה בצעקות רמות.
- תמסור, תמסור כבר, עכשיו, נו קדימה, הוא פנוי בצד שמאל אתה לא רואה?
- לא, אל תמסור כבר, פספסת את זה, אתה קרוב לשער תבעט! תבעט!
- למה בעטת למה?! אתה לא רואה שיש מישהו פנוי בדיוק לפניך?
- כוס אמא שלהם, לא יודעים לשחק כדורגל.
וגם הנוכחות על הטריבונה דימתה את עצמה לתחת של יעקב. רוב הזמן יעקב בכלל לא היה שם. הוא היה עם הכדור, מגלגל אותו, בועט, מוסר, או מקבל לנגיחה בראש. הוא רב עם השופט, עם השחקנים משני הצדדים, הוא נפל וקם. לפעמים הרווח בינו לבין אלה שישבו סביבו הצטמצם לכדי סדק קטן, ואז הוא היה פונה אליהם במילים, בלי להסית את עיניו מהמגרש, אבל הוא אף פעם לא היה שם כדי לשמוע את התשובה, כשזו הגיעה הוא כבר היה באמצע ספרינט או דריבל מסחרר.
- ססעמק, איזה בעיטה גרועה יצאה לו.
- אני אומר לך, אם הוא היה רוצה הוא היה יכול להבקיע גם מהחצי.
- הילד הזה, כל כך הרבה כישרון, אבל הוא לא מזיע בכלל על המגרש.
- אם הייתי במקומו עכשיו, ועם היכולת שלו, אתה לא יודע איזה כוכב הייתי הופך.
- אבל הוא לא שם זין. איפה. רק כסף יש להם בראש היום אלה.
אבל התחת של יעקב היה מרוכז בדבר אחד יותר מהכל. בגיא. כבר שנה חמישית שהוא מלווה אותו לכל משחק. מילדים א' לילדים ב', מילדים ב' לנערים א', מנערים א' לנערים ב', ועכשיו סוף סוף הוא בנוער. התחת הזה ישב כבר על כך הרבה טריבונות. על שקיות ניילון בגשם, על בטון קפוא בקור, על ערימות גרעינים, על מה לא. והוא, הוא בכלל לא מעריך מה שאבא שלו עושה בשבילו. כמה שיחות עם המאמנים, כמה שעות של אימונים בבית, אפילו לברצלונה הוא לקח אותו, לאצטדיון הכי יפה בעולם, שיהיה לו על מה לחלום. ועכשיו, כשהגיע הזמן באמת לתת את הנשמה, לטרוף את הדשא, הוא פתאום לא בטוח בכלל אם בא לו לעלות לבוגרים.
- אז מה אם אני צועק עליך באימונים מהיציע?
- חכה תראה בבוגרים איך המאמנים צועקים שם, לא כמו המאמן הרכרוכי שלך.
- אז מה אם אני צועק לך למי למסור באמצע המשחק? זה מבייש זה?
- כולם שם יודעים שאבא שלך מבין בכדורגל.
- אז מה אם נמאס לך לבזבז את כל הזמן באימונים. זה לא לבזבז, זו השקעה לעתיד.
- בוא נראה איפה אתה תהיה עוד 10 שנים ואיפה כל החברים היורמים שלך מהכיתה.
- אתה עוד תגיד תודה לאבא שלך על כל זה יום אחד, אתה תראה.
וזה לא שיעקב לא ידע שגיא מעדיף לבלות את שעות אחר הצהריים במשחקי מחשב עם חברים, הוא ידע הכל, גיא לא היה טיפוס מופנם ולא התבייש להגיד ליעקב מה הוא מעדיף. אבל זה לא הזיז ליעקב את התחת, כשרון כזה לא מבזבזים על שטויות. ואין כמו אבא כדי לדעת טוב יותר מהבן מה טוב לבן ומה לא טוב לו. לא עזרו, לא ניסיונות ההתמרדות של גיא, שתמיד נשברו בסוף תחת ידו הקשה של יעקב, ולא ההטחות שגיא הטיח ביעקב, שהיו מתקבלות על ידי יעקב בביטול מוחלט.
- כל מה שאתה רוצה זה מכונת כסף קטנה משלך. רק בגלל זה אתה מטפח את המשחק שלי.
- השתגעת? מצדי שתשמור את כל הכסף שתעשה לעצמך. לא רוצה לראות ממנו גרוש.
- את זה אתה אומר עכשיו, אבל אני יודע מה תגיד אם פתאום יתחיל לזרום הכסף, שאת התחת שלך נתת בשבילי, שאת כל הזמן החופשי שלך השקעת רק בי.
- אני נשבע לך שגם אם תרצה לתת לי, אני אסרב לקבל גרוש.
- אז זה בגלל שאתה רוצה להתפאר שהכל בזכותך, לקצור את התהילה אצל החברים שלך, והכל על הגב של הכישרון שלי, כי לך לא היה כזה אף פעם.
- די, אתה פשוט לא מבין כלום, אתה מתנהג כמו ילד קטן. לך לאימון הכושר שלך, אתה מאחר כבר. אם אני אשמע שאיחרת, אתה יודע שתשלם על זה ביוקר.
ב.
כשהיה יעקב בגילו של גיא הוא היה כוכבה הבלתי מעורער של קבוצת הנוער של הפועל תל אביב. ניבאו לו עתיד מזהיר. דיברו על זה שבשנה הבאה הוא יצטרף אולי לבוגרים בתור מחליף. אבל אבא שלו חשב אחרת. יום אחד, באמצע העונה, עקרה המשפחה לדימונה, אחר מקום עבודתו החדש של האב. לא עזרו כל ניסיונות השכנוע של הקבוצה, האב לא הסכים שישכרו ליעקב דירה בתל אביב וגם לא שיסדרו לו הסעה לאימונים. אפילו הצעה למצוא לאב עבודה רווחית בתל אביב נדחתה על ידי האב, שאמר כי אינו רוצה להיחשב כמי שמיטיב עם עצמו בזכות בנו. וכדי להפוך את החלטתו לעובדה גמורה, הורה האב ליעקב לעזוב את לימודיו וסידר לו עבודה במפעל מקומי, בתור מעמיס סחורות, בשתי משמרות בנות 6 שעות כל אחת.
אחיו הגדול של יעקב ניסה לדחוק בו לעזוב את הבית, למרוד באביו, לחזור לקבוצה, אבל יעקב לא ראה באפשרות כזו אופציה לגיטימית. בצייתנות שמשלימה עם גורלה הוא הפך למעמיס סחורות, עבודה שבה התמיד שנים רבות, ועזב אותה רצוץ גופנית רק לאחר גיל 50, שנתיים לאחר פטירתו של אביו.
משנותיו כשחקן נותרו בידי יעקב מזכרות ספורות. כמה גביעים בגין הצטיינות אישית וזכיות באליפות, כמה גזרי עיתון בהם נזכר שמו, ותמונה אחת מוכתמת שבה הוא נראה שרוע על הדשא ומעליו ערימה של שחקנים צוהלים. אחיה של אמו של יעקב צילם את התמונה לאחר שיעקב הבקיע שער דרמטי במשחק האחרון של העונה, אשר העניק לקבוצתו אליפות נוספת. כשהדוד רצה למסור ליעקב את התמונה, החרים אותה אביו בטענה שלא טוב להכניס לילד רעיונות לראש, ויעקב זכה לאחוז בה רק לאחר שמצא אותה מוחבאת במגירת התבלינים שבמטבח. את התמונה הוא החביא בארון הבגדים, בתוך אחת מנעליו, ולכן שרדה התמונה את אחת מהתקפות הזעם של אביו, באותה פעם בה הוא חשד ביעקב כי הוא עומד לעזוב את הבית, וזרק את כל הגביעים וגזרי העיתון לפח הזבל, כדי שיעקב יבין שהוא לא מתלוצץ. ניסיונותיו של יעקב להסביר לאביו שהוא רק רצה לנסוע לתל אביב לראות את משחק סיום העונה של קבוצתו לשעבר לא הועילו. באותו לילה בכה יעקב את הבכי הראשון שלו, אחד משלושה אירועים לחלוחיים בלבד שחווה בכל ימי חייו, כשהוא מוהל בדמעות מלוחות את כתמי השומן שדבקו בתמונה.
הבכי השני של יעקב אירע שנים רבות לאחר מכן, בסמוך למיטת חוליו של אביו בבית החולים, דקות ספורות לפני שזה נפח את נשמתו. היה זה לאחר שאביו שאל אותו אם הוא יודע מדוע הוא לא השמיד את התמונה אלא הסתפק בהחבאתה במגירת התבלינים. יעקב הניד בראשו לשלילה, ואביו ענה בכוחות לחישה אחרונים, שהוא עשה זאת מאותה סיבה שבגללה לא דרש מיעקב את התמונה באותה פעם בה זרק לפח את כל יתר המזכרות הספורטיביות. או אז פרץ יעקב בבכי בלי לדעת למה, למה הוא בוכה ולמה אביו נהג כפי שנהג.
יעקב מעולם לא סיפר לגיא על הנסיבות בהן הוא הפסיק לשחק כדורגל. הוא השביע את אשתו ואת אחיו שלא לגלות לגיא פרטים על עברו ככדורגלן, ואת התמונה המוכתמת הוא דאג להחביא במקום מוצלח יותר מאשר מגירת התבלינים.
ג.
יעקב התיישב בנקודה הקבועה שלו באצטדיון הביתי. במשחקי הקבוצה הבוגרת הוא לא נכח כבר שנים, אבל את משחקי קבוצות הילדים והנוער שבהן שיחק גיא הוא לא החמיץ אף פעם, גם בפעמים שבהן גיא היה פצוע ולא שיחק. ועכשיו, ארבעה שבועות לפני תום העונה, היה לקבוצת הנוער של הפועל תל אביב משחק קובע נגד יריבה מסורתית. מנחם, מנהל מחלקת הנוער של הקבוצה, התקרב אל יעקב שהיה בודד ביציע. יעקב נהג תמיד להקדים ולהגיע למגרש לפחות חצי שעה לפני תחילת המשחק. מנחם התיישב לצידו של יעקב והביט יחד עמו בדשא הרטוב. מנחם ליווה את קבוצת הנוער כבר למעלה מארבעים שנה, ובעיני כולם היה חלק בלתי נפרד ממנה. גם יעקב ראה בו דבר מובן מאליו, ואפילו לא טרח לברך אותו לשלום, כמו שלא בירך לשלום את המגרש או את שער הכניסה.
- יעקב, אני מתכנן לפרוש בשנה הבאה.
- שמענו אותך, אתה אומר את זה כל שנה. לך תמכור סיפורים למישהו אחר.
- אני רציני, הגיע הזמן אחרי כל כך הרבה שנים. אתה יודע שאני עוד זוכר אותך משחק? וזה באמת היה לפני מאה שנה. איזה שחקן היית. אם רק הבן שלך היה יודע, הוא היה מה זה גאה בך. חבל שלא נתת לי אף פעם לספר לו.
- הוא יידע כשהוא יהיה צריך לדעת. אני לא רוצה שהוא ישחק רק כדי לפצות אותי על מה שלקחו ממני.
- אבל זה בעצם מה שהוא עושה כבר עכשיו, לא? הוא עושה את זה במילא רק בגללך, אפילו אם הוא לא יודע את הסיפור המלא.
- מה פתאום? מאיפה הבאת את זה, הוא משחק בשביל עצמו.
- יעקב, תהיה ישר עם עצמך. כולם יודעים למה הוא פה, או למה הוא היה פה, יותר נכון. אני לא היחיד שחושב על פרישה. אני חושב שהגיע הרגע של לספר את הסיפור המלא, יעקב.
- על מה אתה מדבר? איזה פרישה בראש שלך? לפני שעה, כשהסעתי אותו למגרש, הוא היה נלהב.
- יעקב, אתה לא מקשיב. אני מנסה לספר לך כבר כמה דקות, גיא עזב את האימון אחרי שנסעת משם, הוא אמר שהוא לא מתכוון לשחק היום, וישר אחרי זה יצא ונעלם.
המשחק הרביעי לפני תום העונה היה המשחק הראשון שיעקב החמיץ ממשחקי הקבוצות של גיא. הוא נסע הביתה, לא מצא את גיא, ויצא החוצה שוב. התירוץ היה לחפש אחרי גיא, אבל הוא ידע שרוב הסיכויים שלא יצליח לאתר אותו. אבל הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שהוא ישב לבדו בבית בצהרי יום שישי חורפי, לכן הסתובב במכונית עד שהגיעה העת לנסוע לבית אמו, שם היו מתכנסים כל האחים ומשפחותיהם אחת לחודש, לחוג יחד את כניסת השבת. גיא לא הופיע בבית עד שיצאו, וגם לא היה בבית סבתו בעת שיעקב ויתר בני המשפחה הגיעו לשם. ליעקב היה ברור שיישאלו שאלות, היעדרויות שכאלה לא עוברות בשקט במשפחה, תמיד צריכים לתת הסברים. וכשאמו קראה לו לעזור לה להוריד קערה מעל ארון המטבח, הוא ידע שהגיעה העת.
- אמא, אין לי חשק להיכנס לזה. גיא בטח יגיע תיכף, הוא ילד גדול, בואי נחכה לו וזהו.
- אני יודעת מה קרה. גיא צלצל אלי לפני שבאתם והסביר לי הכל. הוא כזה ילד חמוד. הוא ביקש למסור לך שהוא יישן היום אצל חברים, ויגיע הביתה רק מחר. לתת לך הזדמנות להירגע, ככה הוא אמר, וביקש שאני לא אגיד לך.
- עד שאני אירגע, אה? הוא עוד לא יודע מה יחכה לו כשהוא יחזור הביתה.
- בוא, תירגע, שב פה לידי. אני רוצה לספר לך משהו שהגיע הזמן שתדע.
בזמן שאמו דברה, כבש יעקב את פניו בידיו והאזין לדבריה בשקט. זו היתה הפעם הראשונה בה הוא שמע על קריירת הכדורגל של דודו, על הקרע שעבר על משפחתו המסורתית של אביו בעקבות המשחקים בשבתות, על תמיכתו של אביו בדודו אל מול כל יתר המשפחה, על הנידוי של שניהם מחיק המשפחה, ועל זה שהמשפחה סירבה להשלים עם אביו גם לאחר שדודו מת בתאונת דרכים, בדרך למשחק חוץ בחיפה.
- לא סתם נקראת על שמו. אתה גם דומה לו שתי טיפות מים.
- אבל לא הבנתי דבר אחד, אמא. אם אבא סבל כל כך מזה שהמשפחה שלו התנגדה שלא בצדק לרצונות של דוד יעקב, למה הוא התנגד לרצונות שלי, הרי לא היתה לו בעיה עם זה שאני אשחק בשבת.
- אוי יעקב, יעקב. הדמיון זה מה שהרס אותו. הוא ראה את דוד יעקב בך. הוא ראה בעצמו את המשפחה שלו. הוא לא הצליח להתמודד עם זה. אנחנו לא עברנו לדימונה בגלל העבודה, זה היה הכל רק כדי להרחיק אותך מהכדורגל. וכשזה לא עזר הוא גם זרק את כל המזכרות שלך, ואחרי זה לא הצליח לישון חודש ימים. היה שוכב ער בלילות ומתייסר. רק את התמונה שלך הוא לא הצליח לזרוק. כל כמה ימים הוא היה שולף אותה מהמגירה של התבלינים, ואחרי שמצאת אותה והחבאת אותה אצלך בארון הוא היה מוציא אותה גם משם, מביט בה כמה דקות, ואז מחזיר חזרה למקום.
- אני מבין, אני לא בטוח במאה אחוז, אבל נדמה לי שאני מבין. אני חייב לדבר עם גיא. אני יודע שהכרחת אותו להגיד לך לאן הוא הלך, אז תגלי לי.
לאחר שיעקב הרגיע אותו שאין לו כוונה לצעוק עליו וגם לא לנזוף בו, הסכים גיא לרדת אל יעקב, שחיכה לו במכונית מתחת לדירה של אחד מחבריו. במשך דקות ארוכות סיפר יעקב לגיא את כל מה שהסתיר ממנו במשך שנים וגם את כל מה שנודע לו לראשונה שעה קודם לכן. לאחר מכן השתררה שתיקה ארוכה במכונית, שנשברה בסופו של דבר על ידי גיא.
- ומה עכשיו?
- מה עכשיו? תעשה מה שאתה רוצה. אני גמרתי עם לכפות על אחרים דברים שהם לא רוצים.
- ורק שתדע לך, שכל מה שסיפרת לי עכשיו, זה לא תירוץ לאיך שהתנהגת אליי. גם אם לך לא נתנו לפתח את הכישרון שלך, זה לא אומר שאתה יכול להכריח אותי לנצל את שלי. אני לא אתה, אתה יודע, יש לי חיים משלי.
- אני יודע, אני יודע. אני מצטער. הנה, תביט בזה.
- זו התמונה?
- זו התמונה.
- וזה לא עוד ניסיון להחזיר אותי למגרש?
- לא, זה לא.
בשבוע שלאחר מכן התייצב גיא לאימונים. הוא עזר לקבוצה לזכות באליפות, ובסיום השנה פרש סופית מכדורגל. לפעמים הוא היה בא למגרש לצפות במשחקים חשובים של הקבוצה הבוגרת, אשר הוא הכיר אישית כמה שחקנים ששיחקו בה, אבל גם אז הוא היה בא רק אם הצליח לשכנע את אביו לבוא עימו. לילד שנולד לו סירב גיא לקרוא על שם אביו של יעקב. יעקב התעקש משום מה שהשם של נכדו הבכור יהיה קשור למשפחה, אבל גיא התחכם וקרא לו דור, שם שאשתו והוא אהבו, ושיעקב לא יכול היה לטעון כי אין לו שום הקשר משפחתי.
ד.
שם כזה או שם אחר, יעקב היה מאוהב בנכדו. הוא נהג לקחת אותו לטיול בים כל יום שישי אחר הצהריים, בימי שרב כמו גם במהלך סופות זועפות. הם היו מתיישבים על החול ומדברים על דברים שדור אהב לשמוע או להשמיע. כשדור הגיע לגיל חמש, הראה לו יעקב שתי תמונות במהלך אחד מטיוליהם המשותפים.
- אתה רואה, זה סבא שלך בתחתית הערימה.
- ומי זה בתמונה השנייה?
- זה אבא שלך, במצב דומה, אחרי שהוא הבקיע שער במשחק האחרון שלו בקבוצה.
- ולמה כולם קופצים עליכם? הם כועסים עליכם?
- לא, הם שמחים. ככה הם מביעים את זה.
- סבא, גם אני אשחק כדורגל כשאני אהיה גדול?
יעקב חייך, ובמקום לענות ישירות על השאלה הוא החל לספר לדור את הסיפור המשפחתי, שממרחק השנים נראה לו כמו סיפור אגדה מודרני, רק עם רעים וטובים לא ברורים. לא היה לו ברור אם דור מסוגל להבין בגילו הרך את הדקויות, אבל דבר אחד הוא ידע, בפעם הזאת הסיפור לא יסופר באיחור, ומה שיהיה - יהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
