הרכבת דהרה קדימה, משיגה דמויות ננסיות שנעו לצדה, משיגה עננים שניבטו מהחלון, משיגה שמש שהשתקפה בשמשה, משיגה את עצמה. החלונות הרחבים-גבוהים של הקרון האדום היו בגודל של עולם ומלואו, מכילים בתוכם גלקסיות של נוף מתנופפות ברוח. האדום נדמה להיות מסגרת חלדית הולמת. קרון קדמי חבר לקרון אחורי שחבר לקרון אחורי יותר שחבר וחבר וכך הלאה עד לקרון הקדמי מכולם. מעגל שוטה שתחילתו בנקודת היציאה וסופו בתחנת היעד. הרכבת לא היתה אמורה לעצור לעולם ממאוצה.

הרכבת החליקה על מסילה שכולה אַין, מפליגה קדימה ואחורה בו זמנית או לסירוגין, מבלי שלהבדל שכזה תהיה משמעות כלשהי. הנוסעים שחפצו לעלות או לרדת עצמו עיניים ודילגו אל תוך או מחוץ לקרונות בכוח רצון ומעוף. מרחוק מאוד נראתה הרכבת כמו מה שהיתה באמת, פס-נחשול אש יוקדת אדמדם מצבע וזהוב ממאוץ יחדיו. מקרוב מאוד נראתה הרכבת כמו מה שהיתה בדמיון, מטיל מתכת עצום ומאיים במהירות על טבעית. שלא מרחוק ושלא מקרוב לא נראתה הרכבת, ניתן היה לחוש רק בשובל האוויר החם והדחוס שהותירה אחריה.

בהיותי נהג הקטר לא עצמתי עיניים שנים. תפקידי היה להשגיח על הבלתי ניתן להשגחה, תפקיד רב אחריות אך יחד עם זאת נטול משמעות מעשית. לא היו לרכבת בלמים, לא הגה וגם לא לוח זמנים. גם לא דלתות לפתוח או מנוע לשמור על תפקודו. משימתו העיקרית של נהג הקטר היה להיות שם, מוכן לפעולה שבמישורים המקובלים אין לה תוחלת. בלא קטר לא היה לי מקום לשהות בו, אז ליוויתי אותה במחשבתי, הייתי לה עיניים בהסתכלי הרחק אל מעבר לקיים, ובגופי שימשתי עבורה כגלגלי עזר. לנוסעים שנסעו-לא-נסעו בה היתה כתובת אחת, אני.

היום שבו עצרה הרכבת היה היום בו אכזבתי את נוסעיה, או את עצמי. או שמא היה זה ההיפך, ביום בו אכזבתי את עצמי, או עולם ומלואו, עצרה הרכבת מלכת. אבל אין זה משנה, ממילא המעגליות שרתה בכל. זאת אומרת, עד לרגע העצירה. שלאחריו התיישרו הקווים, הצטמצמו המרחקים, התנמכו החלונות, נתפרדו החלקים, התעמעמה האדמומיות הזהובה, ושקט של אין קהל השתרר מסביב, בדיוק כשהרכבת הגיעה לתחנה אחרונה.  

כוח רצון ומעוף, לא סתם החלטתי שאלה יהיו דמי הנסיעה, אלה תכונות שתמיד החשבתי. חלום מזדמן למראה אך חוזר על עצמו קובע עבורי שהיקום לא נעצר בגבולות המובן-הסביר-מאליו, שישנם עולמות רחוקים שניתן לגעת בהם אם רק שועטים קדימה בכל הכוח, במהירות ובעוצמה של דילוג מעל כוכב, ושהסוף שיש לשאוף אליו הוא לא אחר מאשר נקודת התחלת המסע.

ביום שבו דממה הרכבת התבגרתי לבלי שוב. או שמא היה זה ההיפך, ביום בו איבדתי את תום ילדותי נעמד העולם מלכת ותחת מעופו השתררו ארץ מלמטה, אטמוספירה מלמעלה, והמון אדם קפוא מצדדיי. חבל לי לוותר על רגע קסום פוטנציאלי, אבל זה לא קרה בחטף, תהליך גסיסה ארוך הוביל להאטה הטרמינלית. רק על דבר אחד בירכתי באותו מעמד, שזה לא קרה קודם, שזכיתי לחיות את כל חיי לפני שבגרות טהורה השתלטה על רגעי ההכנה למותי.

מה עכשיו אני שואל, מה יהיה אחרי המוות?

אולי כמו בחלום אחזור לנקודת ההתחלה הילדותית?

אולי שניות הרצינות התהומית של לפני חידלון הן רק שיקוף של פחד מהלא ידוע?

אולי האפשרות של אובדן החופש לברוא עולמות גרמה לי לקרוס אותם עד תום?

אולי אני אזכה להחיות חיים אחרי המוות?

הנה זה מגיע. הרכבת איתי, קרונותיה מחובקים תחת זרועי, השמיים האינסופיים למעלה, הרוח מתחילה לנשוב שוב, השמש בהישג יד.

אם רק ארצה, אני אוכל לשרוק לכולכם לעלות לסיפון במשרוקית הלב הזו שלעולם לא ייקחו ממני.

אם רק ארצה, אני אצעק בקול רם - All aboard - והקרון שלי יחצה אתכם מעבר לנהר המתים, אל עבר כוכבי הלכת.

ואני רוצה - All aboard - שמעתם? All aboard.