- הים לא גורם לך להרגיש קטנטן? היא שאלה.

- אם כבר, יותר מהכל הוא גורם לי להרגיש שווה, בייחוד ביום כזה, כמו עכשיו. הוא ענה.

- שווה דווקא?

- כן, שווה, לא שונה.

הם צעדו על החוף באיטיות, מחזיקים ידיים כנגד הרוח העזה שסבה סביבם במעגלים ולרגעים אף איימה לנשוב אותם המיימה. החול הרטוב לא אפשר להם להשתרע עליו, ולכן הם הילכו מצידו האחד של המפרץ אל צידו האחר, וחוזר חלילה.

- משהו חדש? הוא שאל.

- מה כבר יכול להיות חדש? היא החזירה בשאלה.

- אני יודע? אולי התחתנת, אולי חבר רציני, אולי משהו אחר.

- לא, שום כלום, ואצלך?

- גם אצלי אותו הדבר.

בגיל חמש נפגשו יניב ויפעת לראשונה, לפני עשרים ומשהו שנים. הם אף פעם לא היו בני זוג וגם לא ראו את עצמם בתור החברים הכי טובים, לפחות לא שניהם הרגישו ככה, אבל תמיד מצאו שפה משותפת, שלא אבדה גם כשלא נפגשו תקופות ממושכות. המפגש הנוכחי היה לאחר שנתיים בהן הם לא ראו זה את זו, וניהלו ביניהם רק מספר שיחות טלפון קצרות. יניב צלצל ליפעת וביקש להיפגש בים, כהרגלם, והיא הסכימה, בלי לשאול שאלות מיותרות.

- זה לא נראה לך קצת מוזר שרק שנינו מכולם נשארנו לבד?

- מה זאת אומרת לבד, ומה זאת אומרת רק שנינו?

- אני יודע? לבד זה בלי בני זוג, וכולם זה כל אלה שאנחנו מכירים שנינו.

- אתה לא יודע הרבה, אה?

- מה?

- אני יודעת? אתה כל הזמן אומר - אני יודע? אמרה וחייכה אליו חיוך שפעם היה ממיס אותו לג'לי אדמדם ונבוך.

- יניב חייך בעל כורחו, אף פעם לא למד להבין אותה באמת. כשצחקה הוא חשב שהיא רצינית, כשהיתה רצינית הוא חשב שהיא מנסה לרדת עליו. די, יפעת, אני שואל ברצינות. אל תהיי ילדה לרגע אחד.

במהלך הלימודים בתיכון היתה תקופה שבה יניב הודה בפני עצמו שהוא מאוהב ביפעת. הוא ניסה לשדל אותה לצאת איתו, אבל התזמון שלו היה גרוע. יפעת סירבה. היא בדיוק יצאה עם מישהו, והוא ידע שזה לא המועד הנכון, אבל עד שאזר אומץ לשאול אותה, כבר לא יכול היה להתאפק יותר מלממש את אותו אומץ נדיר. ואחרי שאותו בחור יצא מהתמונה, יניב לא שאל אותה בשנית. אולי נעלב, ואולי רק רצה להעיז ולשאול, פעם אחת, מבלי לקבל תשובה שמחייבת לתמיד. יניב אף פעם לא ניסה לברר עם עצמו את התשובה הנכונה.

- זה לא עניין של מוזר בכלל. זה רק עניין של נכון ולא נכון. אני לא מרגישה רע עם עצמי בגלל שלא התחתנתי, טוב לי איך שאני. כשיגיע הרגע, ויגיע האיש, יהיה לי טוב בפאזה אחרת, ועד אז אני לא מתלוננת, ובטח שלא סובלת. למה אתה שואל?

- סתם, לי זה נראה מוזר.

- אין סתם, כנראה שזה מציק לך.

- כן.

- ובגלל זה קראת לי? כדי לדבר על זה?

בצבא הם עשו סקס ראשון אחד עם השנייה, פעמיים. בשתי הפעמים הסקס לא היה רע, אבל המעמד היה מביך. שנים של חברות אפלטונית ולינות משותפות זה אצל זו, בעירום חלקי או מלא, לימדו את גופותיהם להתייחס זה אל זה באופן לא ארוטי. היא יזמה, והוא הסכים, וחוף ים חשוך היה תפאורה לא נוחה אבל הולמת.

- כן, בגלל זה, אבל לא חשוב. את זוכרת את הזיונים שלנו מלפני מליון שנים?

- זוכרת, ברור, למה נזכרת בזה עכשיו?

- למה נגררנו לסקס אז? או יותר נכון, למה גררת אותי לזה?

- לא זוכרת. רציתי, זו לא סיבה מספיק טובה?

- לא. השלית אותי. אני חשבתי שאת רצית משהו יותר מזה. לא התאים לך לרצות סקס סתם ככה.

- סליחה? מאיפה לך מה מתאים ומה לא מתאים לי? יפעת התפרצה והוציאה את ידה מידו. ואם אתה רוצה לדעת, זה היה בגלל שנפרדתי מניר, אתה זוכר אותו? רציתי לשכוח ממנו, ואתה עזרת לי. חשבתי שהבנת. אבל אני לא מבינה למה כל זה עולה דווקא היום פתאום.

כשיפעת נפרדה מניר היא השתעשעה במחשבה לעבור לחיקו של יניב. יניב תמיד היה שם בירכתי ראשה, אופציה לא ממומשת שתחכה לה לעולם, שלא בוער לממש אותה, אבל בכל זאת אופציה אמיתית. ואז, אחרי ניר, זה נראה לה פתאום הזמן המתאים. אחרי הזיון השני היא כמעט שאלה את השאלה, אבל אז בדקות הנינוחות של אחרי הסקס יניב סיפר לה, מתוך הרגל ישן לספר לה הכל, על הרומן שהיה לו עם מישהי שלמדה איתם יחד בתיכון, רומן שלמעשה לא נגמר רשמית גם בזמן ששניהם שכבו. היא זכרה את ההיא בתור ילדה מעצבנת וסתמית לגמרי. והיא נסוגה חזרה. יפעת אף פעם לא הצליחה לספר ליניב הכל, התכונה הזו שלו הרגיזה אותה. ולדעתה זה לא היה משנה בכלל אם היא התרגזה בגלל שזה גרם לה להרגיש כאילו הוא טוב ממנה, או כאילו הוא טיפש מדי עבורה, זה פשוט הרגיז אותה.

- טוב, תעזבי. תשכחי ששאלתי. סתם נזכרתי בזה אתמול ורציתי לדעת, לא יודע למה. בכל מקרה, זה כבר לא חשוב.

- אתה שוב פעם לא יודע.

- אני מצטער.

- אולי תפסיק להצטער פעם אחת בחיים שלך על משהו שאתה לא צריך להצטער עליו בכלל?!

- יניב הרגיש מובך. הוא אסף אליו שוב את ידה, ולחש לתוך הרוח. את משונה, את יודעת את זה?

- ואתה קצת נורמלי מדי. אתה יודע את זה?

- כן, אני יודע. את לא.

הפגישה הראשונה שלהם היתה בגן חובה, ביום הראשון שאחרי החופש. יפעת היתה מלכת הגן, אחרי שהשכבה של הילדים הגדולים עזבה לבית הספר, ויניב עבר מגן אחר ולא הכיר אף אחד. יניב ישב לבדו על בול עץ בחצר, בשעה שהילדים האחרים מתעלמים ממנו, כשיפעת ניגשה אליו וביקשה שיעזור לה לטפס לענף שהשתרג מעל ראשו. לגבי ההמשך הם היו חלוקים בויכוח שהם חזרו עליו פעמים רבות במהלך השנים. יפעת טענה שיניב נתן לה לטפס על כתפיו והביט בה מלמטה עד שהיא החליקה מהענף ואז קלט אותה בשתי ידיו באקט אבירי ששבה את ליבה, ויניב טען שיפעת הכריחה אותו לעמוד ממש מתחתיה, ואז קפצה עליו בהפתעה, במטרה לגרום לו להשתטח באמצע ארגז החול.

- אני גם, זה בסדר, אני גם. זה הכל עניין של פוזה.

- זהו בדיוק, שאת לא. את תמיד רצית להיות מיוחדת, ותמיד חיפשת מיוחדים שיהיו לצידך.

- רציתי להיות, אולי, אבל לא הייתי.

- בעייני כן, היית ונשארת.

- די, נו, גם אתה, בעייני.

ההורים שלהם הפכו להיות חברים טובים, וככה יניב ויפעת מצאו את עצמם מתרועעים הרבה ביחד מחוץ לשעות הלימודים. או לפחות זה היה התירוץ. שניהם נהנו מאוד לבלות זמן ביחד, אבל יפעת סירבה להכיר בו כחבר הכי טוב שלה, ויניב לא ביקש לעצמו תארים כאלה. החבר הכי טוב שלו היה הוא עצמו, ועצמו היה היחיד שהוא היה החבר הכי טוב שלו. למרות שיפעת ניסתה להסתיר את הקשר ביניהם מהחברים לכיתה, הכחישה שהם מתראים זה עם זו וישנים זו בביתו של זה, ועל אף שיפעת הקפידה שלא להיחלץ לעזרת יניב בהפסקות כשילדים אחרים היו נטפלים אליו, כולם ידעו על הידידות ביניהם, אבל אף אחד לא העז לזקוף זאת לחובת יפעת, למרות המעמד החברתי הנמוך של יניב. יפעת היתה מלכה טבעית בלתי מעורערת, ושום רבב לא דבק בה, גם לא כתם בגודל של יניב.

- את סתם מנסה לנחם אותי. את יודעת משהו? כל השנים האלה, ולא רק בבית הספר, גם בצבא וגם אחרי זה, ואפילו שלא היה בינינו שום דבר רציני אלא רק קשר לא מחייב של ידידות, תמיד הרגשתי לא ראוי לך, ואין לי מושג למה. כאילו אני רגיל, סתמי, ואת לא.

- עכשיו אתה מקשקש שטויות.

- אני לא. אני אומר את האמת, את מה שהרגשתי לפחות.

- אני לא יודעת מה לומר. אני תמיד ראיתי בך מישהו שווה. שווה לי, ושווה בכלל.

- כן, בטח. יניב הרפה מאחיזתו בידה של יפעת ונתן לידו להחליק מטה לצד גופו.

בכיתה י', באחד מטיולי החוף הקבועים שלהם, יפעת זיהתה מרחוק מישהו שלמד בשכבה מעליהם, שצעד לעברם לבדו. היא ביקשה מיניב להתרחק ממנה במהירות ולהסתתר מאחורי כסאות הנוח שהיו קשורים זה לזה בשרשראות ויצרו ערימה גדולה וכמעט בלתי חדירה, עד שאותו אחד יתרחק שוב. יניב מיהר להתחבא מאחורי הכיסאות וצפה בנער המתקרב. ולאחר מכן צפה ביפעת ובנער מדברים, הוא צפה בהם מתיישבים על החול ומצחקקים, ואחר כך צפה בהם מתמזמזים. הוא רצה ללכת אך הרגיש נטוע. הוא רצה לעקור את עצמו, אבל הסתפק בניגוב של כמה דמעות מזדמנות. לבסוף, לאחר שעה ארוכה, כשהנער הלך לו, הוא יצא ממחבואו והתקרב אל יפעת. על פניה של יפעת ניכרה הפתעה, בכל אותו זמן היא שכחה מקיומו. כשראה את פניה של יפעת הוא הסתובב והחל לרוץ הביתה לבדו. רק לאחר מספר שבועות של הפצרות מצד יפעת, הוא הסכים לדבר עמה שוב.

- אתה כועס עלי על משהו?

- לא. למה לי?

- אני יודעת? לפי מה שאמרת, זה נראה שהרגשת כאילו אני הזנחתי אותך כל הזמן, או כאילו התייחסתי אליך בתור נחות. תגיד לי אתה למה.

- לא, ממש לא. כבר מזמן אין לי שום ציפיות. גם לא כאן אפילו, אפילו לא בים.

- ומה זה בדיוק אמור להביע?! ציפיות? ממני?

אחרי שיניב התקשר אליה, לאחר הפסקה בת שנתיים, ניגשה יפעת אל המגירה הקטנה שבתחתית ארון הבגדים, והוציאה משם קבוצה גדולה של מחברות חומות, חלקן מרופטות, שהיו קשורות זו לזו בגומייה. משום מה, היא החשיבה אותן כסודה הגדול ביותר, ואפילו ליניב היא לא סיפרה אף פעם על היומן שהיא מנהלת מהרגע בו למדה לכתוב בקלות. כל המחברות היו ממוספרות לפי סדר כרונולוגי, למעט אחת. במחברות היא ניהלה יומן ילדותי, שבו היא סקרה, בדרך כלל באופן יבש, את כל מה שעבר עליה. שמו של יניב הוזכר במחברות פעמים רבות, אבל הוא לא זכה לעיטורים באדום, ששמות אחרים זכו להם. קצב הכתיבה שלה פחת עם השנים, מפעם בכמה ימים לפעם בכמה שבועות, ובאופן דומה פחתה גם התעניינותה במה שהיה כתוב במחברות. רק במחברת הלא ממוספרת היא היתה נוהגת לעלעל כל פעם שהרגישה חבוטה או מרוקנת. במחברת הזו רשמה יפעת את כל אותן פעמים בהן היא התנהגה שלא באופן הוגן כלפי יניב. בעמוד הראשון היתה מתוארת הפגישה הראשונה ביניהם, בגן הילדים, ובעמוד האחרון נכתב כיצד יפעת נטשה את יניב לאחר רבע שעה בלבד, בפגישתם האחרונה, כשנזכרה לפתע שקבעה עם חברה לסרט. היום שבו היא שכחה מקיומו של יניב על החוף, והתמזמזה לעיניו עם אחר, זכה לעמוד כפול במחברת העבה.

- יפעת התיישבה על החול הרטוב. בוא, בוא נשב קצת, אנחנו חייבים לדבר בשקט. אמרה, וסימנה ליניב לעשות כמוה.

-  יניב נשאר לעמוד. כבר אין על מה לדבר, נראה לי.

- אני רק מנסה להבין. דברת על זה שהגיע הזמן למצוא בני זוג, ודברת על הסקס שהיה לנו, ודברת על ציפיות. אתה יכול לדבר פעם אחת באופן נורמלי?! להגיד מה באמת אתה חושב? להפסיק לדבר בחידות כל הזמן?

- אני רציתי להציע הצעה, ואת יודעת טוב מאוד למה התכוונתי, ואני, אני לרגע השליתי את עצמי, בגלל המרחק של הזמן אולי, שאולי הפעם זה יהיה אחרת, אבל טעיתי...

- וכל כך קשה לך להוציא את זה מהפה? יפעת קטעה אותו.

- אני לא אוציא את זה מהפה כי את רק רוצה לשמוע אותי אומר את זה, ואחר כך לסרב. יודעת מה, אפילו לא טעיתי, צדקתי, כי ידעתי מראש שאין סיכוי. זו לא היתה אשליה אפילו, זה היה סיכום של כשלון.

- כמו הפעם ההיא בתיכון? גם אז שאלת כשחשבת שאין סיכוי. ולי זה נראה שזה היה בכוונה. ומה יהיה אם אני אסכים? אתה מוכן להפסיד את ההזדמנות הזו רק בשביל כבוד מטופש?

- את לא תסכימי.

- תנסה ותראה.

יניב השתתק ויפעת משכה אותו מטה, לצידה. היא השיבה את ידו חזרה לתוך ידה, והם ישבו צמודים זה לזו, שקטים, מביטים לכיוון הגלים הלבנים. הגשם החל שוב לרדת, מכריח אותם לעצום את עיניהם מול הרסס שהביאה איתה הרוח מן הים. יפעת הניחה את ידה על לחיו של יניב והסיטה את פניו אל עבר פניה. היא הצמידה את פיה אל פיו ולשונותיהם התערבלו למשך כמה דקות רטובות, עד שיניב הסיג את פיו חזרה.

- עזוב, זה רק הים עושה לך את זה, אמרתי לך, הוא גורם לכל אחד מאיתנו להרגיש קטנטן. צא מזה, בוא ננסה, בוא תגיד, בוא, בבקשה, בשבילי.

- לי הוא דווקא גורם להרגיש שווה.

- יופי, להרגיש שווה זה טוב, אז בוא תגיד לי את מה שרצית.

- לא, זה לא קשור ללהגיד, אני עדיין מרגיש קטנטן כאן, כמו שאמרת. קטנטן, אבל ככה גם כולם. בייחוד ביום כזה, כמו עכשיו.