יפעת החזיקה את הנייד בידה והיססה. חייגה כמה ספרות ואז ניתקה. חייגה שוב וניתקה שוב פעם לפני שנשמע צלצול. השעה היתה שתים עשרה בצהריים, העולם שנשקף ממרום גבעת גן שאול בהק מנצנוצי שמש, וזמנה היה בידה, דבר די נדיר עבורה ליום אמצע השבוע בחצי השנה האחרונה. כשהגיעה לעבודה בבוקר, היא החליטה לפתע להתחלות, ואחרי הצגה קצרה שכללה כחכוחי גרון והזלת דמעות, היא יצאה לאוויר החופשי במטרה לברר דברים טעוני בירור. אלא שהמשימה לא היתה קלה כל כך.

כשיפעת ויניב היו קטנים, סבא של יניב נהג לספר לשניהם סיפורים על העיר רמת גן, העיר שהוא עצמו נולד וחי בה כל חייו. במיוחד היו אהובים עליהם הסיפורים ההיסטוריים, שברבות השנים נראו להם יותר כאגדות, על הר נפוליון ועל ארבע גבעות הכורכר של העיר.

בגיל 38, לאחר נישואים שהחזיקו מעמד חמש שנים, הסתיימו בגירושים מכוערים, ולא הותירו לה כלום מלבד שני ילדים קטנים ומקסימים, הגיעה יפעת לראשונה למסקנה שהיא אינה מרוצה מחייה. היה לה נוח בתקופה בה היא חיה בגפה לפני הנישואים, עם החברויות המזדמנות והלא מחייבות שליוו אותה. היא היתה מאושרת בשנים הראשונות שלאחר הנישואים ומהולדת הילדים, ולא התלוננה גם כשהגיעו ההפסדים בבורסה מצידו והבגידה מצידה ואיתם גם הריבים, בסך הכל היא לא התחרטה על החיים המשותפים עם בעלה לשעבר. והיא שמחה במשך כמה חודשים על ההזדמנות המחודשת להיות לבד עם עצמה.

יפעת ויניב היו מבקשים מסבו של יניב לספר להם שוב ושוב על ההרים. הוא היה מתפלא כל פעם מחדש מדוע הם נמשכים לפסגות הירקרקות יותר מאשר לרחובות רוחשי ההיסטוריה וסיפורי הגבורה המחתרתיים, אבל היענותו החוזרת ונשנית לבקשתם החשידה אותו בכך שגם הוא התענג על הגבעות והגנים שבראשן, שנתנו לעירו את שמה.

אבל עכשיו, כשהשגרה הפכה קשה יותר, וחידוש הקשר עם עצמה כבר לא נראה לה קורץ כל כך, ובכל מקרה קצת מיצה את עצמו, כי כמה אפשר כבר לראות טלוויזיה לבד ולאונן לבד ולטפל לבד בילדים חמישה ימים בשבוע, וחוזר חלילה, עכשיו היא פשוט לא היתה שבעת רצון מהמקום אליו הגיעה, וזו היתה הרגשה לא מוכרת עבורה, הרגשה שהצריכה השלמה עם המציאות, דבר שיפעת לא הצטיינה בו. מחשבה חלפה בראשה שאולי זו המלנכוליות של הר הבנים שמגניבה למוחה פסימיזם, אבל היא הרי מעולם לא הרשתה לעצמה להאמין בשטויות שכאלה, וזה לא הזמן להתחיל, או אולי דווקא כן.

כשגדלו, נהגו יפעת ויניב לכבוש לעצמם כל פעם הר אחר, במבצע זוגי מתואם. ובדרך פלא, כשהיו באחד ממסעי כיבושיהם, היו נשכחים מיפעת ומיניב כל מי ומה שנמצא דרך קבע מסביבם. כל העכבות, החששות, המתחים, ענייני בית הספר והמשפחה, הבושה או הערגה החד-צדדית, וגם הגלים והים והחוף, או בייחוד הגלים והים והחוף, היו נעלמים כלא היו, מרגע שרגלם דרכה על בסיסה של אחת מהגבעות. 

בעודה מהלכת בשבילי גן אברהם, מביטה לתוך הגן שסביבה והחוצה אל הנוף העירוני העוטף אותו, ניסתה יפעת לברר עם עצמה את העובדות. למרות שהיתה שרויה במצב כספי לא מעודד, זה לא היה מה שהטריד אותה. גם הטיפול בילדים, מייגע ככל שיהיה, נשא סיפוק ופירות בצידו, וממילא היא היתה רגילה לשאת בעיקר נטל הגידול גם כשהייתה נשואה. אפילו הלבד הזה, שבהתחלה התגעגעה אליו ומהר מאוד מאסה בו, לא היה הדבר. היא התקשתה לשים את האצבע על הבעיה. אולי זה העתיד, אולי אלה חוסר הסיכויים שבצידו? אולי זה בגלל שהיא רואה כיום באור אחר את הדרך שבחרה לעצמה מאז נערותה ועד היום, אולי היא פתאום מתחרטת? ואולי זה בכלל משהו אחר. היא לא הצליחה להכריע. החיפוש העצמי נראה לה חסר תוחלת.

על הר השודדים (ג'בל אל חרמיה), שבעבר היו מתחבאים במערותיו שודדים שפשטו על שיירות שעברו באזור, היו יפעת ויניב מסתערים בשאגות "איטבח אל יהוד", וכשהיו עומדים על פסגתו, הם היו מיידים ממנה רגבי עפר ומדמים אותם לפגזים שירו התותחים הבריטיים על הצבא הטורקי בעת שכונתה הגבעה "גבעת בולפין".

היא ידעה מה עליה לעשות, פגישה עם יניב תאפשר לה לדעת טוב יותר איפה היא עומדת. תמיד היתה לו את תכונה הזו, חסרת השם, שהוציאה ממנה בקלות תובנות חדשות על עצמה. אבל מאז נישואיו הקשר ביניהם נפסק לחלוטין. היא לא הופיעה לחתונה, למרות שהוזמנה אליה, והוא נעלב והחליט להפסיק להתקשר, כך לפחות שמעה מחבר של חברה. והיא, היא לא ידעה למה לא הופיעה לחתונה למרות שהתכוונה ואפילו קנתה מתנה יקרה, וגם לא ידעה למה נעלבה מהיעלבותו ולמה החליטה שלא להתקשר יותר גם היא. זה פשוט נראה לה הדבר הנכון לעשות באותה עת, ויפעת לא נהגה לשאול את עצמה שאלות מורכבות, אלא אהבה לפעול כפי שהרגישה, עד עכשיו לפחות.

עם השנים גבעת בולפין שינתה את שמה לגן שאול, אבל יניב ויפעת התעקשו להמשיך לקרוא לגן שעל הגבעה גן הקופים, השם בו הוא נודע פעם בשל הקופים שהיו בו עד לפתיחת הספארי. ליניב היתה תמונה בה הוא נראה בוכה בעגלה כשמעליו קוף משתלשל מגגון העגלה. באחד הלילות קברו יניב ויפעת באדמה, על פסגת הגבעה, קופסה בתוכה הם שמו את התמונה, אך כשניסו כמה שנים לאחר מכן לאתר את מקום קבורתה, הם לא הצליחו למוצאו.

היא הרגישה ששיחה עם יניב היא הדבר הנכון מבחינתה, אבל חששה שאולי זה אחרת מבחינתו. המחשבה על יניב מנקודת מבטו שלו היתה זרה לה, אבל היא לא הצליחה להתחמק ממנה. והיא חששה גם מניתוק כעסני מצד יניב, ועוד יותר חששה מהסכמה מצידו להיפגש איתה, ועוד יותר חששה מהסנטימנטליות הפתאומית שהציפה אותה. תראי למה הפכת, פקעת של חרטות ושאלות שעצם נוכחותך על הר הארנבות היתה אמורה להעלים אותן, אבל היא לא.

על הר הבנים, שכולו זכר לבנים הנופלים במלחמות ישראל, היו יפעת ויניב מטפסים נינוחות, מפאת כבודם של המתים. ההר הישרה עליהם תמיד אווירת נכאים, ויניב אף טען שהוא מביא להם מזל רע, כיוון שהפעמים היחידות בהן הם רבו על הגבעות היו בשיפולי מדרונותיו, אבל יפעת, שלא האמינה באמונות תפלות, טענה שהסיבה לכך היתה הטיפוס והירידה האיטיים, שיכלו לדעתה להוציא אפילו חייל מת מדעתו. 

כשיניב פגש את ליאורה, הוא התרשם מתווי פניה העדינים, מהחיוך הביישני שלה, ומהצורה שבה הצטייר החזה שלה דרך הסריגים הצמודים שהיא אהבה ללבוש. מאז שזכר את עצמו הוא נהג לבחון את מראן של בחורות, כמו גם את התנהגותן, לפי מידת הדמיון או השוני שלהם ליפעת. ליאורה לא היתה חטובה כמו יפעת, היופי שלה היה מרוסן ולא פראי כמו של יפעת, והילוכה ויתר תנועותיה היו איטיים מדי לטעמו, מעין יפעת בסלו-מושיין ביום סגריר במיוחד.

על גבעת גן אברהם, שסבו של יניב התעקש להמשיך לקרוא לו גן הניצחון, כפי שנקרא פעם כדי לסמל את תקוות המדינה לנצח את אויביה, היו יפעת ויניב מטפסים בזחילה נסתרת, נזהרים שלא לגלות את עצמם לאויב הערבי שארב להם בין השיחים. כשהיו מגיעים לפסגה, גופותיהם מלוכלכים מחול ושערם מלא באניצי שיחים, הם היו מתפשטים בהיחבא מבגדיהם העליונים, מנערים את בגדיהם ופורעים זה את שערה של זו, ואז חוזרים ומתלבשים נקיים, ואז חוזרים ומתפלשים כל הדרך למטה.

אולי זו היתה העובדה שהדייט עם ליאורה נכפה עליו על ידי אימו, שהביאה לכך שיניב הסתייג ממנה בתחילה, אך ככל שהיא התעניינה ורצתה בו יותר, הוא חשק בה פחות, למרות הסריגים והחיוך המצועף שהלכו עימה לכל מקום. אבל היה לו נעים איתה, וגם נוח, ולאט לאט השתלט עליו חיוכה, והוא למד ליהנות מתשומת הלב שהעניקה לו ושהוא לא היה מורגל בה, והוא החל להחזיר לה במידה דומה, ובסופו של דבר הפך הנוח לטוב, והנעימות התרקמה לאהבה שלא היה לו ספק בקיומה, ונדמה היה לו שסוף סוף מצא את מקומו הטבעי, השוויוני.

על שאריותיו הגלוחות של הר הארנבות היו יפעת ויניב מדלגים בדילוגים זריזים, צוחקים זה על פרוותה של זו, ומתחרים מי יהיה הראשון שיגיע אל הפסגה. שניהם העדיפו ארנבות על קופים, וגבעות לא מלחמתיות על הרי כיבושים, ולכן בימי האביב היה זה מקום הבילוי המועדף עליהם.

בגיל 38 היה ליניב טוב. מכיוון שהיה זהיר במילותיו ובמחשבותיו, ייתכן שאם היה נשאל בעודו מחובר למכונת אמת האם הוא מאושר, הוא היה עונה ב"כן, אבל...", אבל הכן היה העיקר, והאבל היה רק ספח של תקוות עבר, שכבר למד להחביא אותה היטב בשיפולי זיכרונותיו, במרבית הזמן. רק כשהיה מוצא את עצמו משוטט לבדו על אחת מגבעות העיר שאהב בילדותו, ורק אם עיניו היו נתקלות באותם רגעים בגבה של בחורה דקת גזרה ושחורת שער, היתה הצביטה בליבו מורגשת באופן ממשי.

על הר נפוליון (תל ג'רישה), שהיה מרוחק מביתם, היו יפעת ויניב מטפסים רק לעיתים רחוקות, ולכן הם נהגו לנצל את ההזדמנות לעבודות סזיפיות. הם היו מנסים לבחון לאשורה את האגדה הערבית לפיה התל הוקם בן לילה, לאחר שנפוליון הורה לחייליו למלא את קסדותיהם בחול עד שהתל יגבה מספיק כדי להעמיד עליו את תותחיו. הם היו ממלאים שקיות חול בתחתית התל, ושופכים את תכולתן בפסגתו, שעה שדמיינו את צבאו של נפוליון מפציץ מהמקום את יפו הרחוקה, וכך שוב ושוב, עד שהיו נוחתים מאופסי כוחות על התל הקטן שנבנה על ידם על הפסגה. במהלך כל ביקור היה התל שבנו גדל, עד לקטע בו הם נחתו עליו יחד, כשהם מפזרים את החול הנערם לכל עבר.  

הנישואים עם ליאורה היטיבו עם יניב. הביטחון העצמי שלו השתפר פלאים, והדבר ניכר בתחום האישי ובתחומים אחרים בחייו. הוא שמח עליה ושמח להיות איתה, ורק התעצב על הקשיים שלהם להוליד ילדים, שהיו העננה היחידה שהעיבה על הקשר שלהם. לבסוף, לאחר ניסיונות כושלים והרבה לבטים, הם הצליחו להיפטר מהמועקה, כשהחליטו לאמץ ילד ואף הגישו בקשה לאימוץ, וכל שנותר להם היה להמתין לצלצול מבשר טובות.

כשם שכל גבעה הותירה בהם את רישומיה שלה, הותירו הם את רישומיהם על כל גבעה. את הר נפוליון הם הגביהו בכמה סנטימטרים; להר הארנבות הם נתנו צידוק לשמו, שאפילו סבו של יניב לא מצא לו הסבר; על מגדל המים של גן שאול הם חרטו את שמותיהם בעזרת פטיש ומברג; מתחת לאנדרטת הזיכרון שבהר הבנים הם טמנו את החתול הסיאמי של יפעת ואת כלבת הלברדור של יניב; ואת האמפיתיאטרון הנעול של גן אברהם הם קישטו בליל ט"ו באב אחד במחרוזות פרחים, במשך כל הלילה, ובבוקר גורשו משם על ידי השומר שמהר להסיר את פרי יצירתם.

ואז צלצל הטלפון. יניב ענה למספר החסוי. ה"היי" החטוף שנשמע מעברו השני של הקו הספיק לו כדי לדעת שזו יפעת. ליבו פעם בחוזקה, הצביטה שצבטה בו לעיתים הכאיבה לו באחת, אבל יניב ידע שאסור לו להיכנע לעבר. הוא ענה ליפעת ביובש, משים עצמו אדיש לעצם התקיימותה של השיחה. אם היה דבר שיניב למד מתקרית החתונה היה זה שהוא אינו יכול לסמוך על יפעת. ומשם ועד להסתרת רגשותיו מיפעת היתה הדרך קצרה.

ככל שחלפו השנים התקשה יניב לזכור את רגעי הים הנוגים, לפחות מבחינתו, שלו ושל יפעת, ונותרו במוחו רק רגעי הגבעות שלהם, מנותקים מכל מציאות אחרת. גאות ושפל פינו את מקומם בדמיון-עברו לפסגות. לפני שניתק הקשר בינו לבין יפעת, ימים בודדים לפני חתונתו, התקשר יניב ליפעת וחקר אותה לגבי זיכרונותיה, אבל יפעת השיבה שהיא זוכרת את הזיכרונות כולם באותה מידה. יניב התפלא על הסלקטיביות של זכרונו, אבל לאחר המקלחת הצוננת שהוטחה על ראשו באי בואה של יפעת לחתונה, חזרו אליו באחת זיכרונותיו הרטובים האחרים, ופסגות זיכרונותיו האחרים החלו להתגמד, כך שיניב חדל מלהתפלא עוד. הוא קיבל את החד צדדיות החדשה של זיכרונותיו בהבנה, ואולי גם בשמץ של הנאה.

יפעת ביקשה להיפגש עם יניב, אך יניב סרב. היא סיפרה על קורותיה והוא הקשיב בשקט, כלא מתעניין, היא שאלה לשלומו והתעניינה לדעת מה עבר עליו, אך הוא ענה על שאלותיה בלקוניות מופגנת. שקט השתרר ביניהם, ויניב גלגל על לשונו את המילים "טוב, אני ממהר, אז נדבר כבר". הוא עשה זאת בשני אופנים, פעם בקול סמכותי ופעם בקול נוגה, אך בשני המקרים הוא עשה זאת ללא קול. לבסוף יפעת ביקשה מיניב שינחש מהיכן היא מדברת איתו, והוא ענה בלי לחשוב ובלי לדעת למה - "גן אברהם". "בוא", היא אמרה, "עכשיו, אני מחכה לך על הספסל שלנו". ואז ניתק יניב את השיחה.

בעת שסיירה בארבע הגבעות, במסע מתיש ומתמשך של יום-בוקר-צהריים-אחר-צהריים-אחד, הרהרה יפעת בשאלה שנשאלה על ידי יניב ערב חתונתו. ממרום הגבעות נראה היה לה לפתע כי הוא צדק בהבחנה שלו מאז, אבל היא לא ידעה אם ליחס את שצף הזיכרונות שהלם בה לקרבה הטריטוריאלית או למשהו עמוק יותר בתוכה. מיד לאחר שיניב ניתק את השיחה היא צלצלה לאימה וביקשה שתמשיך לשמור על הילדים לכמה שעות נוספות.

יניב החזיר את הנייד לכיסו ויצא מהעבודה היישר הביתה. הוא צלצל מהדרך לליאורה לברר אם היא מגיעה היום מוקדם, ושמח לשמוע שבעקבות תקלת מחשב הסתיים יום העבודה שלה מהר מהצפוי, וגם היא יוצאת באותם רגעים ממש מהעבודה. הם קבעו להכין ארוחה יחד, והתכנסו לכיוון מרכז תל אביב, שם גרו בדירת גג נעימה ומשופצת. בבית ניסה יניב, ואף הצליח, להוציא מראשו את השיחה עם יפעת. הוא שקד על הכנת ארוחה בת שלוש מנות, לאחר מכן מלא את עצמו במנות נוספות, ובכוחותיו האחרונים שידל את ליאורה, שהיתה מעולפת גם היא מהארוחה העצומה, לסקס מול הטלוויזיה. אחרי הסקס פרשה ליאורה למקלחת ולמיטה, ואילו יניב נותר מול הטלוויזיה עם סימני צביטה קטנים אך עקשניים בליבו. הוא יצא אל המרפסת והביט לכיוון צפון-מזרח, אל מעבר לצלליתו של מגדל אביב.

פעם, יובלות לפני היום, יניב נהג להשוות את רגעי הים שלו ושל יפעת לסיפור מתח מתמשך ופתלתל, אך יחד עם זאת בעל סוף טראגי וצפוי מראש, ואת רגעי הפסגות שלהם הוא המשיל לבתים רגעיים של שיר לא חרוז וחסר משקלות, אך בעל שורות קסם שייחרטו בראשו לעד. ההקבלות האלה נותרו בראשו בעיינן במשך השנים, אך סיפור המתח הפך בעיניו לקומדיה זולה שכולם חוץ מגיבוריה מודעים לאבסורד שבה, והשיר השבור התרסק במוחו לרסיסי מילים שלא הצליחו לעמוד בבדידותן מול המציאות הסותרת.

יפעת ישבה על הספסל והמתינה. היום החשיך, והגן התרוקן. היא הודיעה לאימה שהיא יוצאת לדייט, ואימה הציעה מעצמה שהיא תשכיב את הילדים ותשמור עליהם למשך הלילה. יפעת סיכמה עם עצמה שתחכה ליניב עד השעה חצות, כמו סינדרלה, עם חלוף היום היא תשוב לעורה הישן. אך משהגיעה השעה ללכת, לא הצליחה יפעת לקום ממקומה, ותחת זאת היא נשכבה על הספסל ועצמה את עיניה, מפקירה את עצמה לקור שהחל חודר מבעד לבגדים.

כשהחלו ללמד אותם בבית הספר על שירתם של טשרניחובסקי ושל ביאליק, הגניבו יפעת ויניב חיוכים זה אל זו. גן שאול נקרא על שם הראשון, ואילו בגן אברהם הוצב ספסל במקום בו נהג ביאליק לצפות על הנוף בשנות חייו האחרונות. עוד לפני שחולקו להם טקסטים של שירה בבית הספר, השאילו יניב ויפעת ספרי שירה של השניים, וקראו בהם יחד בכמה הזדמנויות, את טשרניחובסקי בהליכה בשבילי גן שאול, ואת ביאליק ביושבם על הספסל.

יניב הסתכל בשעונו, המחוג הקטן נצמד למספר שש, בדיוק באמצע. כזה היה גם מצבה של הסלקטיביות הזיכרונית שלו, בגבו הים וממולו מפציע פס אור מעל העיר והגבעות שמוסתרות על ידה. הוא בילה את כל שארית הלילה בעישון סיגריות בשרשרת על המרפסת, ובהרהורים על התהום שיכולה להיפער בין שוויון לבין עריצות זוגית. היו רגעים בהם כמעט פנה לחפש אחר מפתחות המכונית, אך פעם אחר פעם הוא עצר בעצמו. כשעלה האור, עלה עמו בראשו של יניב זיכרון יקיצתי משותף לו וליפעת, על הספסל בגן אברהם. יניב התענג על הזיכרון במשך כמה רגעים, ואז נכנס חזרה אל הבית, במטרה להרוויח שעת שינה לפני הקימה לעבודה. הוא השתחל אל מתחת לשמיכה ונצמד לליאורה, יונק לתוכו את חום גופה.   

פעם אחת ויחידה חלקו יפעת ויניב שינה משותפת על הספסל בגן. הם נרדמו אחרי שיחה ארוכה אל תוך הלילה, והתעוררו צמודים על המרחב הצר של הספסל עם הזריחה. הם ישבו כך דקות ארוכות, דוממים ובלי לזוז, נהנים מהשקט שסביבם ומהביחד שביניהם, במין בועת חלום נקייה מספחים של עבר או עתיד.

כששכבה יפעת על הספסל עצומת עיניים וקפואה, היא נזכרה באחד מאותם רגעים משותפים-נושנים של קריאה באותו מקום ממש, וחייכה לעצמה בלי משים עד שנרדמה. כשהקיצה עם אור ראשון, היא הזדקפה ונעמדה על הספסל, לבדה בעולם הפסגות. היא הביטה הרחק מערבה אל עבר הים ולרגע היה לה נדמה כי הצליחה להריח את מליחותו. ולרגע אחר היא הבינה שהגיעה העת לרדת מהפסגה אל המישור.