השבוע עלה לאקרנים סרטו האחרון של Wes Anderson, המכונה במקומותינו "עמוק במים", ובאנגלית - The Life Aquatic with Steve Zissou (לעיוות שמותיהם של סרטים על ידי תרגום קלוקל מגיע פוסט נפרד). אז קודם כל, אפילו אם לא ראיתם את הקודמים שלו, ואני מניח שרובכם לא ראיתם, ואפילו שאני יודע שהוא קולע בערך לטעם של עשירית מהאוכלוסייה, ואפילו שאני עדיין לא ראיתי אותו בעצמי (כנראה שזה יקרה בשבוע הבא), אני ממליץ עליו בכל פה, לכו תראו ותשפטו בעצמכם. ואגב, למתעניינים, שני האחרונים של ווס הם The Royal Tenenbaums (משפחת טננבאום, מ-2001), ו- Rushmore((המירוץ לצמרת של מקס פישר, מ-1998).

עכשיו, מכיוון שעמוק במים נעשה בעצם בשנת 2004, ומכיוון שלפני שבועיים בערך התקיים טקס האוסקר של תעשיית הסרטים האמריקאית-הוליוודית לשנת 2004, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולדבר טיפה על סרטי 2004 האמריקאים "שלי".

למרות שהבחירה השנה לאוסקר על "הסרט הטוב ביותר" (Million Dollar Baby) ועל "הבמאי הטוב ביותר" (קלינט) היתה יותר ראויה מרוב רובן של הבחירות בעשור האחרון (חוץ מאמריקן ביוטי), עדיין, התעשייה ההוליוודית מתקשה לעכל את המציאות העכשווית, ועוד יותר מתקשה לעכל סרטים איכותיים שמורדים בקונבנציות ההוליוודיות ולא עובדים לפי מסגרת ברורה ומוכתבת מראש של דרמה-דמע-צחוק-ניצבים-עירום-קל-ובלי-צילומים/תסריט/עלילה-מוזרים-או-מסובכים-מדי.

אז תרשו לי להציג בפניכם חלופה לאוסקריאדה המשעממת, החבוטה והצפויה, ולהציע לכם לטבוע בסרטים שהם יותר מעניינים, אפילו אם לא כולם תואמים את הצרכים או הציפיות של כולנו. אני בטוח שכל אחד מאיתנו ימצא לפחות סרט אחד מבין אלה שאני אסקור, שיעשה לו בלב, בפופיק או במוח, יותר טוב-מעניין-עצוב-מרגש מכל אלה שהיו מועמדים לפרסים בקטגוריות המשמעותיות של האוסקר. ותתפלאו, הסרטים האלה אמריקאים לא פחות מאלה הנוצצים ההוליוודיים, ואולי אפילו יותר, אבל בלי הפלסטיקה, זה הכל (ושוב, מליון-דולר-בייבי ואמריקן ביוטי הם רק היוצאים מהכלל המעידים על הכלל).

ולפני שנתחיל, רק הערה קטנה על גריאטריה. איך זה ייתכן ששני המועמדים הרציניים לפרס "הבמאי הטוב ביותר", נמצאים בשנות השישים (מרטין סקורסזה) והשבעים (קלינט איסטווד) לחייהם? הייתכן שאין במאים ראויים לפרס שהם צעירים יותר? אז מסתבר שיש! לדעתי, בשנת 2004 לבדה היו לפחות ארבעה במאים ראויים לא פחות (ולדעתי יותר), שהם "רק" בשנות השלושים (ווס אנדרסון) והארבעים (ראסל, פיין וגונדרי) של חייהם. והנה הסרטים שלהם:

1. Eternal Sunshine of the Spotless Mind (שמש נצחית בראש צלול), של מישל גונדרי. הסרט הזה זכה השנה באוסקר על "התסריט הטוב ביותר", אבל זה רק בזכות התסריטאי-כוכב צ'רלי קאופמן, שאין כיום תסריטאי מוכר ממנו בתעשייה, והוא לבדו מסוגל להוביל את התעשייה לתת לסרט שלו פרס. בעייני זה הסרט הכי טוב של שנת 2004 בלי שום עוררין, ולא רק בזכות התסריט המדהים שלו. הוא מרגש, מופרע במידה, שובר מוסכמות, נוגע ללב, עצוב ומצחיק, מצולם בכישרון, משוחק טוב (ג'ים קארי וקייט ווינסלט מפתיעים לטובה), הזוי, ומחדש חידושים. אבל יותר מהכל הוא מעורר מחשבה, מחשבות על גורלה של האהבה, ועל הנפתולים של המוח והזיכרון. פשוט יצירת מופת (והנה לינק שווה לאתר שבו "מסבירים" את תהליך מחיקת הזיכרון שנעשה בסרט).

[trailer לסרט]

2. I Heart Huckabees (אני ♥ האקאביס), של דיוויד או. ראסל. סרט יותר מצחיק ויותר מופרע משמש נצחית, אבל פחות מתאים לכל אחד. גם בו התסריט והצילום מפתיעים מאוד, והגיבורים הם קריקטורה מהלכת של כולנו. אפשר לראות בו פילוסופיה בגרוש ואפשר לראות בו סרט שמעורר שאלות קיומיות, כך או כך, בעייני הוא חוויה לא נורמלית. הגיבור של הסרט, אגב, הוא אותו שחקן שהיה הגיבור בסרט ראשמור של ווס אנדרסון (ג'ייסון שוורצמן), וזה לא הדמיון היחיד ביניהם, גם ראשמור הוא קריקטורה פילוסופית במיטבה, ופצצת צחוק בפני עצמה (הגיבור השני של האקאביס הוא ג'וד לאו, ומשחקים שם גם דסטין הופמן ולילי טומלין, בכל זאת זה סרט אמריקאי). יש הרבה מה להשוות ולנתח בין האקאביס לבין שמש נצחית, שיש ביניהם הרבה קווי השקה ודמיון, אבל זה יותר מדי מורכב בשביל כמה שורות (ולמי שרוצה, הנה בכל זאת השוואה, אם כי די בינונית).

[trailer לסרט]

3. Sideways (דרכים צדדיות), של אלכסנדר פיין. זה כבר סרט קטן יותר ופחות חשוב / נועז / מעניין / טוב מהשניים הקודמים, אבל עצם העשייה של סרט קטן עם אמירה, בשולי התעשייה ההוליוודית, ראויה לציון בפני עצמה (אגב, גם הקודם שלו, About Schmidt (אודות שמידט), עם ג'ק ניקולסון בתפקיד ראשי, היה סרט כזה). זה סרט מסע של מסע לשומקום, שיש בו דקויות שלא מוצאים בהרבה סרטים אמריקאיים, ושרק אחרי שבוע החלטתי בכלל שהוא נכנס לרשימת האמריקאים הטובים של 2004. אולי הוא סרט שמבשיל בך לאט, כמו היין שהוא אפוף בו לכל אורכו.

[trailer לסרט]

4. The Life Aquatic with Steve Zissou (עמוק במים), של ווס אנדרסון. אני יודע שעדיין לא ראיתי אותו, אבל מי שעשה את ראשמור לא יכול להוציא סרט שיהיה פחות מגדול. וחוצמזה, המבקרים האהובים עלי השתפכו עליו. ווס פשוט בורא עולמות דמיוניים משלו, עם חוקים משלהם. ועם כל הכבוד לקלינט ולסקורסזה, הם אמנם יודעים לביים, אבל לא לברוא עולמות, ויחי ההבדל הקטן.

[trailer לסרט]

ועכשיו, ברשותכם, שני מכנים משותפים, שמאפיינים את הסרטים שהמלצתי עליהם (בטח יש עוד כמה, אבל לי עלו בראש שני אלה):

א. סרטים מעוררי מחלוקת - "האקאביס" קיבל חמישה כוכבים אצל מבקר אחד, וציון "אפס" עגול אצל אחר. גם "עמוק במים" כבר הספיק לשחזר את ההישג הנדיר הזה בזכות גידי אורשר (שהציון שהוא נתן לו, מתאים יותר לעצמו). אצל האחרים גם היו תנודות ביקורתיות, אבל פחות קיצוניות. מסתבר, שדווקא הסרטים השנויים במחלוקת ביקורתית, הם היותר מעניינים ויותר מאתגרים. כשלעצמי, אני תמיד אעדיף סרט שאולי יזרוק אותי גבוה ואולי יפיל אותי למטה, על פני סרט שיהיה "נחמד" וישאיר אותי במקום, על הכסא המרופד של הקולנוע.

ב.  תסריט - בבסיס כל הסרטים שציינתי למעלה, מעבר לבימוי טוב, קיים גם תסריט טוב, שהוא יותר חשוב באותם סרטים מאשר המשחק או זהות השחקנים. וזה יכול להיות תסריטאי אלמוני או צ'רלי קאופמן בכבודו ובעצמו, העיקר שהתסריט יהיה מקורי וההיפך הגמור מהשבלונה ההוליוודית. אגב, צ'רלי קאופמן עבד בצמוד עם עוד במאי צעיר וראוי, ספייק ג'ונז (גם שלושים פלוס), שלא נזכר פה רק בגלל שהוא לא הוציא סרט השנה. הוא עשה עם קאופמן את Adaptation (אדאפטיישן, 2002) ואת Being John Malkovich (להיות ג'ון מלקוביץ, 1999), שניהם מטורפים, מחדשים ומוצלחים כמו הרביעייה שלמעלה.