תמיד כשאני כותב סיפור, מקנן בי החשש שמישהו כבר כתב אותו קודם. או יותר גרוע, שמישהו שיקרא את הסיפור שלי יגיד לי שהוא מזכיר לו משהו שמישהו כבר כתב פעם. הפחד הוא לא רק מהאשמות של חקיינות, כי הרי בטח יאמינו לי שלא קראתי את הסיפור המחוקה מכיוון שלא מתאים לי לחקות אחרים, אלא גם מהידיעה שאולי אין לי מה לחדש.

וזה לא שאין לי מה לחדש. אני בטוח שיש. אבל כדי לחדש אני צריך לדעת קודם כל מה כבר קיים.  אז שקלתי את האפשרות של לקרוא את כל מה שנכתב אי פעם כדי להסיר מעצמי חששות מיותרים, אבל פסלתי את האופציה הזו על הסף, מכמה טעמים. קודם כל, אני לא בטוח שזה כל כך אפשרי, וחוץ מזה, זה גם תחביב יקר נורא, והכי חשוב, מרוב קריאה לא יהיה לי זמן לכתוב, כי הרי כל יום באים עוד כמה עשרות של ספרים חדשים לאוויר העולם.

אפשרות אחרת היא לכתוב על דברים כל כך מופרכים, עד כדי כך שאף אחד לא היה יכול לכתוב עליהם קודם. אבל מופרכויות תהומיות סופן להפוך ללא קומוניקטיביות בקנה מידה כזה שיבריח לבסוף לא רק קוראים פוטנציאלים אלא גם אותי.

וגם הטכניקה של להציג את הקטעים רק לאנשים שאין להם בקיאות גדולה בספרות לא נראית לי. אז הם לא ידעו, אבל אני אדע, או לפחות אחשוש. ובסוף זה הרי תמיד יתגלגל לידיים משכילות שיזדרזו לציין שזה כבר נכתב קודם על ידי סופר ספרדי מהמאה השש עשרה.   

אז עם מה נשארתי ביד? זה נראה כאילו חייבים להשלים עם אי חדשנות או לפחות עם חשש לא ניתן להסרה מאי חדשנות. או שפשוט אני אחליט שחדשנות זה דבר יחסי, וכל עוד אני לא יודע שזה נכתב כבר, זה בעצם לא נכתב על ידי אף אחד אחר לפניי מעולם.

נראה לי שאני אקח את האופציה האחרונה, הנוחה יותר מבחינתי, אז במטותא מכם, אם בעתיד תתקלו במשהו שכתבתי ומזכיר לכם משהו אחר שנכתב קודם, אתם רשאים להלשין עלי לשלטונות, אבל רק אל תגלו לי את זה.