יניב

אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. התעוררתי עייף משינה טרודה. הייתי לבוש באותם בגדים שלבשתי בערב הקודם, רק מקומטים יותר. השמיכה שעטפה אותי כשנרדמתי היתה כרוכה כולה סביב יפעת, לא פלא שרעדתי מקור כל הלילה. איך שקמתי נזכרתי בחלום קצר שליווה אותי בזמן היקיצה, בחלום יפעת ואני קיפצנו במעלה קרחון קפוא, כשמדי פעם אחד מאיתנו שקע באחד משבריו הרבים של המעטה הקשיח של הקרחון, והשני היה נחלץ לעזרתו. התעוררתי בדיוק כשהיינו בתחילת העלייה האחרונה לפני הפסגה, בלי לדעת אם הם הצלחנו להעפיל אליה בסופו של דבר.

הרמתי את הראש והבטתי מסביב על החדר המבולגן של יפעת, שהיה זרוע בחפצים, בגדים וכמה בקבוקים ריקים של אלכוהול, שחלק מהם רוקנו שנינו יחד בלילה הקודם. אחר כך הסתכלתי על הראש של יפעת שעדיין ישנה, שבצבץ מהשמיכה בצמוד אלי. ראיתי בעיקר שיער ארוך וחלק, שממנו הציצו חלקי אוזניים ואף, אבל זה היה מספיק כדי לגרום לי להביט עוד ועוד בלי תחושת זמן.

השעון הגדול מהפלסטיק שהיה תלוי על הקיר צלצל צלצול בודד שהחזיר אותי חזרה אל המציאות. לפיו היינו צריכים להיות בבית הספר בעוד 20 דקות, אבל לא היה לי מושג אם השעון מדייק. רוב הזמן השעון הזה פיגר או איחר בזמנים שונים, בלי חוקיות ברורה, פעם ככה ופעם ככה.

פתאום נשמעו נקישות נמרצות על הדלת ואמא של יפעת צעקה מבחוץ שהגיע הזמן לקום. לא זכרתי אם היא יודעת שאני נמצא בחדר ולכן לא פותחת את הדלת, אבל זה לא שינה הרבה, המשפחה של יפעת כבר התרגלה מזמן לנוכחות האפלטונית שלי בבית שלה. התרוממתי מעל יפעת והתגלגלתי אל השטיח. בראי הגדול של ארון הבגדים נראיתי לעצמי טרוט עיניים וסתור שיער, אבל לא היה לי נעים ללכת לחדר האמבטיה בלי יפעת, למקרה שמישהו כבר יהיה שם.

מדי פעם יפעת פקחה עיניים אדומות, הרימה ראש, וחזרה להצטנף בתוך השמיכה. רק דואט הקולות של אמא שלה מחוץ לחדר, שידעה שלא מספיקה השכמה בודדת, ושלי מתוך החדר, כי כבר הייתי צריך ללכת בדחיפות לשירותים, הצליחו להקים אותה לבסוף. היא קמה מהמיטה באי חשק וצעדה בעיניים חצי עצומות אל עבר האמבטיה, כשאני משתרך אחריה.

כשהגענו לבלוק שלפני בית הספר, יפעת האיצה את צעדיה ואני, אוטומטית, האטתי את שלי. ההרגל היה חזק מאיתנו, למרות שהשיעור כבר החל והסיכוי שמישהו יראה אותנו צועדים יחד ברחוב היה קטן. יפעת נכנסה לתוך הבניין, ואני הלכתי לכיוון החצר, כדי לחכות שם להתחלת השיעור הבא. להיכנס ביחד לכיתה לא היה בא בחשבון.

נשכבתי על הטריבונה הגדולה שהיתה צמודה למגרש הכדורסל. הראש כאב לי נורא, כנראה מחוסר בשינה או מהאלכוהול ששתינו בלילה. במגרש שיחקו שתי קבוצות של ילדים מכיתה ט', זו נגד זו, וכל פעם שהכדור פגע בבלטות או בסל הרגשתי איך המצח שלי מתכווץ מכאב. עצמתי עיניים ואז נזכרתי בחלום שחלמתי בלילה עוד לפני חלום הטיפוס על הקרחון, רק שלא הייתי בטוח שזה היה חלום בכלל.

יפעת ואני היינו שרועים על השטיח בחדר של יפעת. קצת שתויים, קצת מעושנים, קצת מצחקקים. אני, כרגיל באותה תקופה, חצי העזתי לפנטז ביני לביני שברירים של תמונות רומנטיות בין שנינו, וחצי לא. כל פעם שהמבט שלי התמקד באחד הקימורים או החיוכים שלה הייתי מפליג בדמיונות שווא שכאלה, וכל פעם שהייתי צריך לענות על שאלה או להמשיך את חוט השיחה לפני שיינתק, או כשסתם הגזמתי בבהייה, הייתי נסוג חזרה אל המציאות השיחתית שלנו. והיא לא שמה לב לכלום, ובטח שלא בהתה או רמזה כלום מצידה. מבחינתה, אחרי שהעליתי את נושא החברות פעם אחת, כמה חודשים לפני כן, והיא סירבה לי בצורה די חד משמעית, העניין היה סגור, ללא שום תופעות לוואי.

דברנו על אלף ואחד נושאים. מהחברים שלה, כולל אלה שרק רצו להיות ואלה שהיא רצתה שיהיו, ועד לאין בכלל חברות שלי, כולל אלה שלא רצו להיות ואלה שלא רציתי שיהיו. מרכילות בית-ספרית ועד לפוליטיקה, שזה בעצם די אותו הדבר. מסודות אפלים, שכבר הכרנו בעל פה במילא, ועד לחלומות נשגבים, שלפחות חלק משלי הוסתרו היטב מתחת לשטיח. אף פעם לא מצאנו את עצמנו בלי משהו לספר, לרכל, לצחוק או להתעצבן עליו ביחד.

באיזהו שלב יפעת קמה והוציאה מהארון מזרק קטן ובקבוקון עם נוזל שקוף לגמרי שנראה כמו מים. היא מסרה לי את הבקבוק ואמרה שמתחשק לה לשחק במשחק האמת. בבקבוק, כך היא טענה, יש סם אמת, נוזל שמונע ממי ששותה אותו את היכולת לשקר. ברור שלא האמנתי לה, שנינו היינו רגילים למתוח אחד את השנייה כל הזמן, ומאיפה ליפעת נוזל שאפילו אם הוא קיים במציאות, הוא בטח נמצא רק בידיים של מרגלים, אבל לא התחשק לי לקלקל לה את המשחק, אז זרמתי איתה בלי להגיד מילה.

החוקים היו פשוטים - שאלה אחת לכל אחד, לפי תורות, ואסור להתחמק מלתת תשובה, לא משנה מה השאלה. מי שיתחמק יישן על הרצפה בלילה, בלי שמיכה, בכל הפעמים שנישן ביחד עד סוף השנה. יפעת הזריקה ליד שלי מזרק כמעט מלא בנוזל, ואני ניסיתי להזריק גם לה, אבל אחרי ניסיון כושל אחד היא הזריקה לעצמה לבד כמות דומה. חיכינו רבע שעה עד שהחומר ישפיע, ואז התחלנו במשחק. יפעת התחילה עם שאלות פשוטות, אז גם אני. פעם אחת היא טענה שניסתה לשקר ולא הצליחה, אבל עדיין לא האמנתי לה. את הניסיונות שלי השארתי לשאלות הקשות יותר, שלא איחרו לבוא.

אתה אוהב אותי? היא שאלה כאילו לאחר יד, בלי הכנה מראש. ניסיתי לראות את הבעת הפנים שלה, אבל היא בדיוק הפריחה עשן מהסיגריה, כנראה בכוונה. עניתי שלא. כמו שצפיתי, זה לא היה קשה בכלל, הרי תיארתי לעצמי עוד מראש שהנוזל הוא סתם המצאה. מה שהיה יותר קשה, היה לברר עם עצמי מה התשובה הנכונה. לכאורה היא היתה צריכה להיות חיובית, ככה הרגשתי כבר מלפני הרבה זמן, וראיתי בזה סוד ידוע שלא מדברים עליו, אבל התחילו לצוץ אצלי פקפוקים, ככה שלרגע אחד הצטערתי שזה לא היה באמת סם אמת.

את אוהבת אותי? שאלתי החריתי אחריה, אבל יפעת צחקקה וסירבה לענות, ובמקום זה שאלה אותי שאלה נוספת. לא הרבה זמן אחרי זה המשחק גווע, והמשכנו לקשקש על השטיח, עד שנרדמנו. התעוררתי באמצע הלילה ונכנסתי למיטה של יפעת, משאיר אותה על השטיח בלי שמיכה, כמו שסיכמנו.

הבעיה היא שאני לא בטוח אם זה באמת קרה או לא. כשהתעוררתי יפעת היתה במיטה, מכוסה בשמיכה, אבל את זה קל להסביר. גם לא ראיתי מזרק או בקבוקון בחדר, אפילו לא בפח האשפה הקטן, שחפרתי בו מתחת לערימת הטישו והסיגריות, אבל החדר היה נורא מבולגן אז יכול להיות שפספסתי. את יפעת לא שאלתי על זה כלום, כי אם זה באמת לא היה, רק חסר לי שהיא תאמץ את הרעיון והכל יתחיל מהתחלה.

יפעת

אני זוכרת את זה טוב מאוד, למרות כל השנים שעברו. זה קרה כמה חודשים אחרי הפעם ההיא שבה יניב שאל אותי אם אני רוצה לצאת איתו, שזה אומר שנהיה חברים או שנשכב, אני מניחה. אני סירבתי לו כי בדיוק יצאתי עם איזה חייל, זה היה סמל סטאטוס באותו זמן אצלנו בשכבה, לצאת עם חייל. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שמזל שיש לי תירוץ, כי במילא לא הייתי מסכימה, ולא היה לי נעים מיניב. בכל זאת הוא היה החבר והחברה הכי טובים שלי, למרות שלא הודיתי בזה, אפילו לא כלפי עצמי.

בחודשים שאחרי זה פחדתי שיניב ישאל אותי שוב. בשנים ההן החלפתי לא מעט חברים, ומן הסתם היו כמה חללים ריקים במהלך אותם חודשים בין לבין, שחששתי שהוא ינצל אותם. אבל יניב לא שאל אותי את השאלה הזו בשנית, ואני זוכרת שבשלב מסוים אפילו התחלתי לתהות למה. זה לא שרציתי שהוא ישאל, כמו שהפריע לי שהוא לא שואל. אולי הוא פחד מסירוב, אולי הוא כעס עלי באותו זמן, אין לי מושג.

בכל מקרה, באותו ערב השתכרנו קצת, ודברנו בחופשיות על כל מיני דברים, כמו שבדרך כלל היינו עושים. השיחה היתה על הכל חוץ מעל עצמנו, אבל כל הזמן היה נדמה לי שיניב מסתכל עלי במבטים מוזרים. אם לא הייתי מכירה אותו טוב יותר, אפילו הייתי אומרת חושקים. זאת אומרת, ידעתי שהוא בטח היה רוצה לשכב איתי, מי לא, אבל לא התאים לו לערוג למישהי שהוא לא מרגיש רגשות אליה, וממה שידעתי אז, או חשבתי אז, ובייחוד אחרי הדחייה שדחיתי אותו, הוא לא הרגיש ככה כלפיי.

אבל בכל זאת, הרגשתי שאני חייבת לדעת, אז הוצאתי מהארון סם אמת ששמרתי למקרה מיוחד. אחד מבני הדודים שלי, שאבא שלו די בכיר במוסד, החליף איתי את זה תמורת כמה ג'וינטים אוריגינליים שקיבלתי מתייר הולנדי, והוא נשבע שהוא ניסה את זה ושזה פשוט עובד.

אני זוכרת שכשיניב ענה לי שהוא לא אוהב אותי, נאבקתי עם עצמי. מצד אחד הוקל לי, מצד שני טיפה התאכזבתי, ומצד שלישי הייתי באמת קצת אינדיפרנטית, אולי בגלל ששתיתי יותר מדי ואולי מסיבות אחרות. והתחושות האלה התחלפו בינן לבין עצמן במין סחרור שכזה, עד שיניב של אותי את אותה שאלה בדיוק, ואז הכל נעלם ונשאר רק אי הרצון שלי לדעת את התשובה שלי עצמי. אני לא יודעת אם לפחד זו המילה הנכונה, אבל מה שבטוח זה שמאוד לא רציתי להתמודד עם התשובה שתגיע. אז העדפתי פשוט להפסיד לו, בייחוד כשהיה ברור לשנינו שהוא בחיים לא יתעקש שאני אישן על הרצפה מאותו יום והלאה.

למחרת בבוקר השתדלתי לא לדבר איתו, וכשהתקרבנו לבית הספר התרחקתי ממנו, ועד לסוף היום התחמקתי משיחה איתו. כשיצאתי להפסקה הראשונה ראיתי אותו מרחוק שוכב בעיניים עצומות על הטריבונה, הוא כנראה נרדם כי לא ישנו הרבה בלילה שלפני, והיה לו מין חיוך קטן בזוויות של הפה, שגרם לי להתכווצות קטנה בשיפוליים.