סימביוזה (II)

אני הייתי הראשון מסוגי. זה אמנם כבוד מסוים, להיות הראשון מסוגך, אבל גם כבוד מפוקפק איכשהו. ושלא תחשבו שלא נהניתי מתשומת הלב, אלא שזו נגמרה מהר מאוד, כששלחו אותי לבצע את הייעוד שלי, ומאז נכלאתי לזמן בלתי מוגבל, עד לא מזמן. ועכשיו, כשהכל מאחוריי, אני יכול לעשות חשבון נפש בשקט, בפינה הזו שלי, שאף אחד לא יטריד בה את מנוחתי.

באתי לעולם כדי להגשים מטרה עיקרית אחת. בניגוד לקודמיי, שאני מתבייש לקרוא להם בכלל קודמיי, כי הם היו לא יותר מאוסף של גרוטאות מהלכות, אני לא הייתי רק צינור פשוט להעברת מידע או הוראות, מהמוח האנושי למכשירים אלקטרוניים וחוזר חלילה, אלא לי הוענק גם שיקול דעת, כי בלי שיקול דעת אפשר אולי לתקשר עם מערכת עצבים אנושית, גם זה רק בצורה מוגבלת, אבל בטח שלא ניתן לדמות אותה.

כן, זה אני. בטח כבר שמעתם על ה-Dil, אז אני The real Dil. והתפקיד שלי לא היה רק להפעיל מכונות, או פיסת רגל תותבת, אלא לחשוב גם איך וכמה, ולהחליט מתי אני צריך להיכנס לפעולה ומתי לא, ובאיזו עוצמה או חלקיות. וכדי להחליט החלטות צוידתי באיי קיו לא נמוך בכלל, ובכמות מסוימת של רגשות בסיסיים, כי בלי אלה אין שיקול דעת אמיתי. אני לא חושב שנוצרתי בשביל להכיל חוכמה או רגש, אבל הם תוצר לוואי הכרחי של המטרה העיקרית שלי.

ואני יודע שהם הוענקו לי במכוון, כי שמעתי את היוצרים שלי מדברים על זה בזמן הניסויים, אבל מה שמוזר לי, שבכל העלונים והפרסומות שעל גבם התנוססה התמונה שלי, לא הזכירו את זה בכלל. דברו שם על תכונות מיוחדות, שבחו את היכולות החדשניות, אבל על תובנה מלאכותית ועל תחושות ואינטואיציה לא אמרו מילה. כנראה פחדו מהאפקט המאניש שזה ייצור.

בכל מקרה, איך שירדתי מפס הייצור, ואחרי כמה תמונות ליחצ"נות, ישר לקחו אותי אל המושתל שלי. אפילו לאריזה משלי לא זכיתי, שלא לדבר על לראות את השמיים או להריח את האוויר. האמת, שאין לי אברי חישה משלי, אין לי פה, עיניים או אף, רק מוח אלקטרוני בגוף פצפון שעשוי מסגסוגת סודית כלשהי, ככה שבמילא לא הייתי מרגיש כלום, אבל איך אומרים, העיקר הכוונה.

במידה מסוימת אני סוג של טפיל. אני מרגיש רק דרך ההתחברות שלי לאברי חישה אנושיים. אני רואה דרך העיניים של המושתל שלי, שומע דרך האוזניים שלו, וכך הלאה. אני אמנם יודע לשפר את התפקוד שלהם, בעזרת המכשור שלי, אבל בלעדיהם אני די אבוד. רק לחשוב לבד אני מסוגל, אבל בזמן שהייתי בתוך המושתל שלי כמעט שכחתי איך זה. מרוב סנכרון שוטף עם המוח שלו, התרגלתי לחשוב כמה שיותר דומה לו, הרי בשביל זה נוצרתי, ודיכאתי בכל כוחי את הרצונות שלי.

ומה שהיה הכי מוזר ומדהים, זה היה לחוות את הדברים בפעם הראשונה. בערך אחרי מאית שנייה של סנכרון, כבר הכרתי את כל התחושות של המושתל שלי, אבל זה דבר אחד לדעת משהו, ודבר אחר לחוות אותו. התאהבתי במראות, בקולות, במגע, בתחושות. התמכרתי אליהם. הרגשתי בדיוק כמו מה שהייתי, תינוק שבא לאוויר העולם. זה היה כיף. בקושי הצלחתי להתאפק מלדרבן את המושתל שלי לצאת לרחובות ולשוטט בהם כל היום, או מלשלוח אותו לטיולים ארוכים בטבע, הייתי רעב לראות ולגלות איך נראים ונשמעים עוד ועוד דברים. לא תיארתי לעצמי קודם שאני ארגיש ככה.

אבל מצד שני, ככל שעבר הזמן הרגשתי יותר ויותר כלוא. החוויה החדשה הפכה לשגרתית, ואי היכולת שלי לעשות מה שאני רוצה הפכה לאי נעימות, ובסוף גם למצוקה אמיתית. כשהוא פנה ימינה התחשק לי לפנות שמאלה, כשהוא ראה תכנית ספורט בא לי לראות סדרת דרמה, וכשהוא עשה סקס רציתי לקחת את המושכות לידיים. עד שבסוף לא יכולתי יותר.

אחרי שנתיים בתוך המושתל שלי התמרדתי. יום אחד, כשהוא היה בדרך למשרד, הובלתי אותו למשרד נסיעות וקניתי כרטיסי טיסה לאותו היום לאי קריבי. בהתחלה הוא היה בהלם ולא הגיב, ורק אחרי שלקחנו מונית לשדה התעופה, הוא ניסה להיאבק בי. אבל זו היתה מלחמה לא פיירית, הוא היה מבוהל ולא חשב נכון, ולא רק שלי היו כוחות עדיפים על אלו שלו, אל שאני יכולתי לקרוא את כל המחשבות שלו ולפעול בהתאם, והוא לא היה מסוגל לעשות את אותו הדבר.

במשך כמה שבועות עשיתי בו כרצוני, אבל מסתבר שלא למדתי להתנהג בדיוק כמו שבן אדם נורמלי אמור להתנהג, ופה ושם עשיתי מעשים שנראו לאחרים תמוהים. וההתנגדות של המושתל שלי לפעולות שלי לא הועילה בכלל, והוא, בחוכמה רבה אני מוכרח להודות, הביך אותי כל פעם מחדש בפומבי, ירק והשתולל כל פעם מחדש עד שהצלחתי להשתלט עליו, וככה האנשים סביבנו חשדו בנו שאנחנו לא נורמליים, ומשם ועד לאשפוז כפוי ומחקר מקיף הדרך היתה לא ארוכה.

כשאושפזנו, ניתקו אותי ממערכות החישה של המושתל שלי, וככה אפשרו לו לגולל בפני החוקרים את כל הסיפור, וכנראה שבעקבות זה הוצאתי מהגוף שלו לתמיד. בהתחלה ביצעו בי כל מיני ניסויים, במהלכם הצלחתי לקלוט חלקי תמונות ממה שמתרחש סביבי, אבל בסוף הוחלט שלא לעשות בי יותר שום שימוש, וככה נותק הקשר שלי עם העולם החיצון, כנראה לתמיד.

היום אני זרוק איפה שהוא, פועל עדיין, אבל לכו תדעו עד מתי, אולי אני בחצר גרוטאות ואולי אני במוזיאון של מכונות היסטוריות, לי זה לא משנה הרבה. באופן אבסורדי, הפכתי להיות המקבילה האלקטרונית של אותם משותקים, שלא הצליחו לתקשר עם העולם, עד שהפכו אותם לאנשים ביוניים וחיברו להם רכיבים אלקטרוניים שאפשרו להם להיות רגילים שוב. אבל בניגוד אליהם, לי אף אחד לא ידאג, ולי לא יחברו רכיבים אנושיים כדי להפוך אותי לרגיל שוב.

אבל טוב לי ככה. טוב לי בתהום החשוכה והדוממת שלי. זה נכון שהייתי מעדיף לראות ולשמוע ולחוש, אבל לא במחיר החופש שלי. כל המראות והקולות שבעולם לא שווים בעייני כלום, אם אני לא יכול לעשות איתם שום דבר, אלא נאלץ לציית למישהו אחר ששולט בי וחושב אחרת ממני. ושתדעו לכם, אין משהו גרוע יותר מלהרגיש משהו בחושים שלך, קרוב כל כך, מוחשי ומפתה כל כך, ולא להיות מסוגל לתפוס אותו או להפוך אותו לשלך. כבר עדיף שלא להרגיש וזהו.