סימביוזה (III)

עד לניתוח שמרתי על כל הסיפור בסוד גמור, אבל אחרי שיצאתי מחדר ההתאוששות הרמתי ישר טלפון לרמי, שיבוא לבקר אותי בבית. כשרמי הגיע בישרתי לו את הבשורה המשמחת, מבחינתי לפחות, אבל הוא שמר על פאסון, כנראה לא רצה להיראות מאוכזב או קנאי מדי. רק מאוחר יותר הוא לא התאפק וסיפר לי שאיך שהוא יצא מהדירה שלי הוא הלך לברר אם גם הוא יכול להשתיל Dil, אבל למרבה האירוניה, הדגם הראשון של Dil לא תוכנן להפעיל אברים מלאכותיים. כנראה שאף אחד לא חשב שיהיה לזה ביקוש.

השבועות הראשונים עברו יחסית בסדר. בהתחלה היו לי כאבים מהניתוח, אבל אלה עברו די מהר. מה שנותר היה ההרגשה שיש משהו זר בתוכי, ואני לא מדבר רק על הגוש שהרגשתי כשמיששתי את המקום, אלא זו היתה הרגשה שריחפה בתוך הגוף שלי, קשה להגדרה מדויקת, אבל מוחשית מאוד מבחינתי. זה לא שהיה משהו שונה בתהליכי קבלת ההחלטות שלי, לא הרגשתי בהם שינוי וגם לא התנגדות מסוג כלשהו, הם עדיין היו שלי, אבל היתה בתוכי נוכחות שונה, שהיתה מורגשת איכשהו, גם אם לא היה לה ביטוי קונקרטי.

למשל, כשמיהרתי לעבודה וראיתי מונית מרחוק ורציתי לרוץ אליה, ואז מהירות הריצה המשופרת שלי היתה מופעלת, לא הרגשתי כאילו זו הפעלה אוטומטית, אלא כאילו אני המחליט להפעיל אותה, וגם כאילו אני המבצע הבלעדי. אבל כן הרגשתי כאילו מישהו נוסף רץ איתי, צמוד לידי, ונכנס איתי למונית, כמו שמרגישים כשמישהו נמצא לידכם בחדר חשוך, אפילו אם הוא לא זז ולא נראה, אלא זו רק תחושה של נוכחות זרה בקרבתכם.

את עניין האוטומטיזם בדקתי לא מעט בהתחלה. הייתי יושב בחדר וחוזר על פעולה אחת כמה פעמים, באיטיות, כדי לבחון את השלבים השונים של הפעולה. ככה הייתי מתיישב על המיטה, חושב על כיבוי אורות ואז האורות היו נכבים. זו היתה פעולה רצונית לגמרי מבחינתי, זה היה ברור. ואז, חצי שנייה לאחר מכן, מערכת ראיית הלילה שלי היתה מופעלת, וניסיתי לראות האם יש הבדל בין התהליך של כיבוי האור לתהליך של הפעלת ראיית הלילה, אבל לא הצלחתי למצוא הבדל ממשי. גם את ראיית הלילה הרגשתי שאני מפעיל בעצמי, וגם אם זו היתה אשליה מבחינתי, זה לא משנה הרבה, העיקר שהרגשתי שזה אני הקובע, ולא מישהו אחר.

אבל אחרי חודשיים בערך, כשכבר התרגלתי למציאות החדשה והיו ימים שבהם שכחתי שאני לא לבד, הגיע טלפון מהחברה שייצרה את ה-Dil, והוזמנתי ל"בדיקה תקופתית" לעוד כמה ימים. כבר אז הבנתי שמשהו לא תקין, כי הבדיקה לא היתה מתוכננת, אבל בערב התבררו לי העובדות במלואן. בחדשות סוקר בהרחבה המקרה של מושתל ה-Dil הראשון, שהתפקוד שלו התדרדר לגמרי והוא נלקח לבית חולים תחת מעטה של חשאיות. בחדשות לא סופר מה היו הסימפטומים שלו ומה הסיבה לתקלה, אבל הוקראה הודעה רשמית של היצרנית לפיה מדובר בתקלה טכנית, שבעקבותיה הוסר מאותו מושתל ה-Dil שלו, וכי בכוונת החברה להסיר את כל יתר המכשירים מכל המושתלים, עד לבירור מלא של העניין.

באינטרנט מצאתי ידיעות לא רשמיות על כך ששובש הסנכרון בין אותו מושתל ל-Dil שלו, ושהמושתל לא הצליח לשלוט בפעולות בסיסיות, וזה נראה כאילו ל-Dil יש רצון משלו. החברה הכחישה נמרצות את השמועות האלה, וטענה בתוקף כי ל-Dil אין רצונות משלו וכנראה מדובר בבאג בתוכנה, שהתגלה רק בשלב מאוחר יחסית, וכי בקרוב יצא לשוק דגם תקין ומשופר יותר.

כמה ימים לאחר מכן הגעתי ל"בדיקה התקופתית", ושם חזרו באוזני על אותם הסברים מעורפלים, והאיצו בי לעבור ניתוח מיידי להסרת ה-Dil. לפי החברה, כבר למעלה ממחצית המושתלים עברו ניתוח דומה ולא מדובר בהליך מסובך. כמובן שהובטח לי שכל כספי יוחזר לי, בצירוף פיצוי הולם, ועוד הובטח לי שאם ארצה בהשתלה מחודשת, אחרי שהבאג יתוקן, אני אקבל אותה במחיר מוזל ביותר. אבל משהו מנע ממני להסכים לניתוח באופן מיידי.

אני לא יודע אם זה היה ה-Dil שבתוכי או זו היתה מחשבה אותנטית שלי, אבל בכל מקרה ביקשתי זמן לחשוב על זה. להפתעתי הופעל עלי לחץ גדול לשנות את דעתי, כאשר חבורת מומחים נכנסה לחדר והתחילה לתאר בפניי סכנות אפשריות, מאובדן שפיות ועד למוות, והודיעה לי שאף אחד לפני לא סרב לניתוח, וכי כבר בימים הקרובים יוזמנו כל יתר המושתלים לניתוח זהה, אך אני עמדתי על שלי. לבסוף סוכם כי אני אשוב לבדיקה נוספת תוך שבועיים, שמשמעותה היתה ניתוח מיידי, ובנוסף אולצתי לחתום על טופס שמסיר מהחברה כל אחריות למצבי הנפשי או הגופני, בשל הסירוב שלי לעבור כבר עכשיו את הניתוח להסרת ההשתלה.

בגלל הסכנות שפורטו בפניי על ידי החברה, השמועות שנפוצו באינטרנט, והתחושות שהרגשתי בתוכי, התחלתי לחשוד שמה שהושתל בגוף שלי הוא לא סתם חתיכת מתכת, אלא סוג של יצור חי. אולי לא יצור חי במובנים המקובלים, אבל משהו עם נוכחות מודעת, שאולי מרגיש ואולי חושב, ואולי רק מגלה סימנים של שני אלה. אבל לא היה איכפת לי אם יש לזה שכל כמו של איינשטיין או רגשות מורכבים של בן אדם, או אם זה רק יצור דמוי אמבה מבחינה שכלית או רגשית, על גבול של צמח עם מנגנון עצבים פרימיטיבי. אם זה חי, המשמעות של הסרת ההשתלה היא מוות שלו, מעין הוצאה להורג של מי הורשע בבאג, ועם זה היה לי קשה להשלים, ככה סתם, בלי שום היסוסים.

אבל פחדתי מהתוצאות, במקרה שאני לא אעבור את הניתוח. האנשים של החברה הצליחו להפחיד אותי כהוגן, ושמעתי על כל הסבל שעבר המושתל הראשון, ולא היתה שום סיבה לחשוב שזה לא יקרה גם לי. אם ה-Dil שלו החליט באיזה שהוא שלב להתמרד, אין שום סיבה שה-Dil הזהה שלי לא יעשה את זה גם הוא כשיגיע לאותו שלב של חייו, ואם זה באמת או אני או הוא, אז אין מה לעשות, אני בוחר בעצמי.

בגלל כל ההיסוסים, החלטתי לשבת וללמוד את הנושא ברצינות, כי אחרת לא הייתי יכול לקבל החלטה מושכלת. שבוע שלם חיטטתי במאמרים בספרייה ובאינטרנט, עיינתי בחומר מעשי שהצלחתי לסחוט בכוח מהחברה, והתייעצתי עם כמה מדענים שהצלחתי לקבוע איתם פגישה באמצעות קשרים, ובסוף הגעתי למסקנות.

מה שנהיה לי ברור הוא שהממסר הזה שהותקן בתוכי ומחובר למרכזי העצבים שלי, הוא בעל שתי פונקציות. מצד אחד הוא קורא את המחשבות שלי, מפענח את הפולסים החשמליים שפולט המוח שלי, ומעביר אותם בצורה משודרגת לאברים ולאמצעי החישה שלי, ומצד שני הוא קולט את התחושות שלי ומעביר אותן בצורה מתוגברת למוח שלי. ואם זה ככה, אותו ממסר נבנה כך שהוא מסוגל, לא רק לקלוט מחשבות ותחושות, אלא גם לעבד אותן, כי בלי היכולת לעבד הוא לא יוכל לשפר את הביצועים שלי, ולא יוכל לקבוע מתי להתערב במנגנון הטבעי שלי ומתי רק לשמש סתם צינור להעברת מידע. ולא רק זה, כל המנגנון הזה היה אמור לשפר את הפעילות שלו עם הזמן, ככה צוין במפורש בעלוני המידע הרשמיים של החברה, וכמה שאני יודע, הדרך היחידה לשפר דברים היא באמצעות ניסוי וטעייה. זאת אומרת, שהמנגנון לומד מהטעויות של עצמו וגם מהמחשבות והתחושות שלי, שהוא נחשף אליהן יותר ויותר במהלך הזמן.

המשמעות של הדברים היתה ברורה. מי שיש לו יכולת עיבוד עצמאית ומסוגל ללמוד מהניסיון, גם מסוגל לחשוב בעצמו. ואם הוא יודע לקרוא את המחשבות שלי, ולחשוב לבד, אין שום סיבה שהוא לא יענה לי אם אני אפנה אליו. אולי הוא תוכנת שלא להעביר לי את המחשבות שלו, אלא רק לעבד את שלי, אבל אם אני אורה לו להעביר לי גם את המחשבות שלו עצמו, זה יהיה עבורו בעצם כמו ביצוע של מחשבה שלי, ויש סיכוי מסוים שהוא יהיה מסוגל לעשות את זה. בכל מקרה, שווה לנסות.

ברגע שגיבשתי את המחשבה הזו בראשי, ידעתי שהוא כבר מודע לה בעצמו. הוא הרי קולט מיידית כל מה אני חושב. אבל למרות זאת הפניתי אליו מחשבה ישירה, והזמנתי אותו בתוך ראשי להעביר לי את המחשבות שלו. שנייה אחרי זה כבר הרגשתי את התשובה שלו. אני אומר הרגשתי, כי לא מדובר בשמיעה של מילים אלא רק בתחושה, ופה בדיוק היתה הבעיה, כי לא הייתי בטוח אם זו רק מחשבה שלי, של מה שציפיתי לקבל ממנו, או באמת מחשבה שלו. בסוף לא נותרה לי ברירה, התיישבתי ליד השולחן, הרפיתי את היד וביקשתי ממנו לכתוב בעצמו את מה שהוא רוצה להעביר לי. לא הייתי יכול לעצום עיניים, כי גם הוא ראה דרך העיניים שלי, אבל השתדלתי לרוקן את עצמי ממחשבות ורק לבהות בדף. ואז היד התרוממה, כאילו מעצמה, והתחילה לכתוב לי תשובה.

אחרי כמה ימים של חילופי מחשבות אינטנסיביים, בהם למדתי להבחין בין המחשבות שלי ושלו, התחלתי להכיר אותו קצת. הוא סירב לתאר בפניי את תכונות האופי שלו או כל סממן מייחד אחר, וטרח להבהיר לי שוב ושוב שהוא תוכנת כך שלא אמורים להיות לו רצונות או מחשבות משלו, כנראה בגלל שהוא פחד מאוד מהניתוח שתאריך היעד שלו התקרב, אבל הבנתי בין השורות של מחשבותיו את שהסקתי כבר ממקודם, שיש לו את היכולת להעדיף, ושהסיבה שהוא לא עושה ביכולת הזו שימוש היא שהוא תוכנת להישאר ניטראלי. ועוד הבנתי, שקשה לו עם זה, ושהקושי הזה שלו רק הולך ומתגבר עם הזמן. אבל פתרון הוא סירב להציע לי, תוך שימוש בתירוץ הקבוע שלו, שזה לא מתפקידו ליזום, אלא רק לשפר את מה שהחלטתי לעשות בעצמי.

הניתוח נקבע לשעה עשר בבוקר. בלילה שלפני כן לא עצמתי עין. ההתלבטות שלי היתה קשה, לא רק בגלל העובדה שהמושא שלה היה טעון, אלא גם בגלל שהמושא שלה היה מודע לכל נימי ההתלבטות שלי, היה מודע והחריש, כמו מישהו שסומך עליי בעיניים עצומות, או לפחות נאמן לי גם במחיר של חייו. שנינו לא ידענו מה עומד לעלות בגורלו אם ינותק ממני, אבל הבנו שזה יהיה פחות או יותר שווה ערך לגזר דין מוות.

הבוקר עלה. ניסיתי לחשוב על פתרון יצירתי, אבל לא עלה לי כלום בראש. חשבתי גם לדחות את ההכרעה למועד מאוחר יותר, אבל זה היה מסוכן, הרי יכול להגיע שלב שבו Dil כבר לא יהיה מסוגל להתעלם מרצונותיו, ואז קיימת האפשרות שהוא יבצע עבודה טובה יותר מה-Dil המקורי, ואני לא אצליח להגיע אל שולחן הניתוחים בריא ושלם. אלא שבסוף Dil לא התאפק, והציע הצעת פשרה. הוא אמר שהוא חשב על זה לא מעט, ושהוא די בטוח שאם יינתן לו יום בשבוע לשלוט בי, הוא לא יצטרך יותר מזה, ולא תהיה קיימת סכנה למאבק בינינו.

בהתחלה פקפקתי בהצעה שלו, שעצם ההעלאה שלה היתה מעין חציית גבול של אי התערבות מצידו, והעידה על התפתחות האגו שלו לשלב קריטי, אבל Dil הפיג את החששות שלי בכך שהוא סיפק לי דרך לנטרל את הפעולה שלו. מסתבר שהוא גילה שכשאני שרוי במצב סמי-היפנוטי, כמו בחלק משלבי החלום בזמן השינה, אין לו גישה מלאה למערכת העצבים שלי ולמחשבות שלי, ואז, כשאני נקי מהשפעתו, אני מסוגל לחסום אותו לגישה מחודשת למחשבות שלי באופן זמני, לפחות לכמה שעות טובות, מספיק זמן כדי שאוכל לדאוג לנטרולו באמצעות ניתוח. ערכנו יחד ניסיון, והוא הראה לי איך לעקוף את המחשבות שלו ולעשות כרצוני, ואיך לשמור על המצב הזה למשך פרק זמן לא קצר, וכל מה שנותר לי הוא לקוות שאני אדע לחלום בלילה את החלום הנכון, אבל מתוך היכרות עם עצמי, ידעתי שאצלי זה בא די בטבעיות. אני תמיד חולם על מה שקורה לי.

בסופו של דבר לא בצעתי את הניתוח. הגעתי למשרדי החברה והסברתי להם את המצב, והם הסכימו לעבור על זה בשתיקה, בתנאי שאני אאפשר להם לבדוק אותי מדי כמה חודשים, בתנאי שאני תמיד אשא בצמוד אלי ביפר מיוחד שבעזרתו אוכל להזעיק מישהו מהחברה בשעת חירום, ובתנאי שאני אחתום על התחייבות שלא לגלות לאף אחד שום דבר על מה שמתרחש, כדי שלא ייוודע ברבים עניין התבונה המלאכותית של ה-Dil. אני הסכמתי לכל התנאים שלהם, אבל בעזרתו האדיבה של Dil הצבתי להם תנאי משלי, לקבל מהחברה תמיכה כספית בעבור המחקר שהיא תעשה עלי, תמיכה שתסדר אותנו מבחינה כלכלית לכל ימי חיינו.

במבט לאחור, ובהתעלם מהבעיות הקלות של החיים המשותפים בגוף אחד, שכמעט אף פעם לא משפיעות עלי יותר מאשר על כל אחד שחי במערכת יחסים זוגית, ההשתלה של Dil בתוכי עשתה לי רק טוב. ככה הרווחתי יום מנוחה אחד בשבוע, בו אני לא צריך לקבל שום החלטה ואני משייט דרכו כמו על גבי ענן, כשאני סומך לחלוטין על הטייס האוטומטי שלי, ככה הרווחתי חושים משופרים, אבל יותר חשוב, ככה קיבלתי את החבר הכי טוב שלי, שתמיד צמוד אלי בכל מקום שאליו אני הולך.

למה בדיוק (II)

עוד כמה דקות אני אטפס על עץ הקוקוס הענק הזה, אשלשל מצמרתו חבל, ואבלה את השניות אחרונות שלי במבט עורג לעבר האוקיאנוס האינסופי, שהוא בערך הדבר היחיד שאני אתגעגע אליו בזמן שלא אהיה פה יותר. אני רק צריך עוד כמה דקות, זה לא קל לעכל את זה שהעולם שאני מכיר לא יהיה יותר לעולם, עולמי שלי.

אבל מהרגע שהגעתי למסקנה שגם ככה העולם שהכרתי לא יהיה אותו עולם יותר, זה הקל עלי את ההחלטה להיפרד ממנו לתמיד. ומילא עולם שמשתנה מהותית, הרי העולם שלנו אף פעם לא שקט על שמריו ותמיד נע הלאה, אבל כשאני זה שאחראי במידה רבה לשינוי, ועוד שינוי ממש לא רצוי, זה כבר היה יותר מדי בשבילי. גם אין לי סיבה להמשיך, וגם יש לי סיבה להפסיק.

אני יודע מה יגידו, כבר הרבה זמן צוחקים עלי, על הפראייר שהפסיד את כל הכסף שהוא יכול היה להרוויח מההמצאה שלו, אולי המצאת המאה. הם בטח יחשבו שהתאבדתי מרוב תסכול, אבל זה לא ממש איכפת לי. דווקא אם הייתי מרוויח הון עתק מההמצאה שלי, זה רק היה עושה לי רע יותר, וגם ככה, בלי הכסף, אני אוכל את עצמי מספיק בגלל מעשה ידי.

אני זוכר את עצמי בתור ילד, חושב לעצמי איך הרגישו איינשטיין והחברים שלו, היהודים הפאצפיסטים, כשהפצצה שהם פיתחו הרגה כל כך הרבה אנשים, והיוותה בעצם פלטפורמה לרצח אפשרי של מיליונים רבים בעתיד, בתור כלי ההשמדה האולטימטיבי. אני זוכר את עצמי מתלבט מה הייתי עושה לו הייתי במקומם, בלא יכולת להכריע. אז הנה היום - אחרי שהדלקתי את הגפרור שהאיר את הדרך ליצירת מפלצות אדם, מוטאציות של אנשים חיים ורכיבים אלקטרוניים, שמול עיניי הן מתחילות לרקום עור וגידים ומעטה של מתכת, ובעוד כמה שנים הן כבר יהלכו בכל פינת רחוב - היום אני כבר יודע את התשובה.