ביום שישי האחרון הלכנו, נורמה ואני, להופעה של שלום חנוך בבארבי (ברשותכם, אני אקרא לו שאלום, מכיוון שזו האינטונציה הנכונה, ושהאיות התקין ילך לאן שירצה). אני יודע שאני לא כותב הרבה על עוללותיי, אבל שאלום הוא אחד מהגורמים המכוננים בחוויה המוזיקלית האישית שלי, לבטח שבחלק הישראלי שלה, אפילו אם אני לא מוצא את עצמי היום שם דיסק שלו במערכת. יש דברים שאתה מאמץ בילדות והם יישארו איתך לנצח, גם אם לא תקדיש להם תשומת לב מיוחדת במשך שנים. ואצלי שאלום נמצא בקטגוריה הזו, מדרגה אחת מתחת ל-PF ול-LZ, וזה אומר (לי לפחות) הרבה.

אני אוהב את השירים הוותיקים שלו, גם הילדותיים וגם המלודיים, אבל אני אוהב הרבה יותר את הסגנון הרוקיסטי שהוא אימץ בחתונה לבנה, שלדעתי (הפרטית בהחלט) הוא התקליט הכי טוב שלו ואחד הטובים שנוצרו כאן. אבל דווקא לתקליטים המאוחרים שלו, שלכאורה המשיכו את הקו של חתונה לבנה, לא התחברתי באמת, אולי בגלל שהם נהיו יותר ויותר דומים לשירים של שלמה ארצי במעטפת אנרגטית.

אבל זו רק סיבה אחת לכך שיותר מעשור לא הייתי בהופעה של שאלום. הסיבה האחרת, העיקרית מבין השתיים, היתה שבשנים האחרונות הוא נהג להופיע רק בהופעות Unplugged שכאלה, עם גיטרה אקוסטית, וכשרק משה לוי מלווה אותו על הקלידים, ואפילו אם זה נשמע טוב (ואני בטוח שהייתי נהנה בהופעה כזו), זה לא שאלום שלמדתי לאהוב, וזו לא הצורה בה אני רוצה לזכור אותו - זקן חביב (הוא כבר כמעט בן 60, מה לעשות), עם שיער שיבה, שפורט ברכות עלי גיטרה.

וזה המקום להבהיר שאני לא לוקח הופעה של שאלום כסתם עוד הופעה. בעברי הרחוק הייתי בלא מעט הופעות שלו, והרחקתי לא רק עד להופעה השנתית שהוא היה נותן בצמח, אלא גם למקומות כמו נהרייה, ובעייני זו היתה בזמנו ההופעה הישראלית היחידה שווה משהו. וגם צברתי לא מעט חוויות בהופעות שלו, ביניהן כאלו שאני סוחב איתי עד היום (כמו זיון שק השינה הראשון שלי, ההקאה האלכוהולית הראשונה בהופעה חיה, וכו'), ואני יודע שאני לא לבד בעסק הזה, כי הקהל שהיה מגיע להופעות שלו פעם, והאווירה בהופעות, היו מיוחדים, ומי שהיה בהן בטח יודע למה אני מתכוון, ומי שלא, אני מצטער אבל זה מעל לכוחותיי להסביר.

אז כששמעתי ששאלום עומד לתת הופעה חשמלית "כמו פעם", נדרכתי. קראתי את הכתבה פעמיים, וכשהבנתי שמדובר בדבר האמיתי, הודעתי בבית שצריך לשריין את היום והשעה. וכראוי להופעה שכזו, היא נקבעה לשעה אחת בלילה, התחילה באיחור אלגנטי של כמעט שעה, ונגמרה קצת לפני ארבע בבוקר.

ואיך היה? היה לזה בהחלט טעם של שאלום הישן והטוב. סאונד חזק, שירים כוחניים, ארבע גיטרות, רוני פיטרסון הוירטואוז בקטעי סולו, וקהל לא רע. ברובו צעיר מאיתנו, חלק ממנו צעיר בהרבה שנים, אבל לא רע בכלל. הרפטואר כלל את כל השירים המתבקשים, ואפילו יותר (בחריג מוזר של "תפסתי ראש על הבאר", שמקומו נפקד משום מה), והביצוע לא היה של מישהו שהוא בן 60 בגופו, אלא של מישהו שהוא צעיר ברוחו. והכי חשוב, ובגלל זה גם הפוסט, בשבילי זו לא היתה עוד הופעה טובה, אלא reminder למשהו שהיה פעם וחשבתי שאולי לא יהיה עוד.

אני לא יודע אם הוא יופיע עוד בפורמט הזה, למרות שהוא הצהיר כל שיר שני על הגעגועים שלו להופעות מהסוג הזה (ומצד שני, ידיעות בעיתונות על הופעה משותפת מתוכננת לו ולשלמה ארצי, גורמות לי לבחילה קלה). אולי כשהוא יהיה בן 70 הוא יעשה קאמבק נוסף, לכו תדעו. אני, בכל מקרה, אהיה שם.