- א -

לאו אף פעם לא היה טיפוס של פגישות מחזור. חסרו לו העניין במעלליהם של אנשים שהכיר בעברו הרחוק, וגם הצורך לספר לשכמותם על מעשיו במשך השנים שחלפו מאז ראה אותם לאחרונה. ייתכן מאוד שלאו לא היה הולך לפגישת המחזור לציון 30 שנה לסיום התיכון, אלמלא זו חלה בדיוק ביום הולדתו ה-48. לאו מאמין באותות, והמועד שבו נקבעה פגישת המחזור היה בעיניו אות מובהק.

המפגש נערך בביתו של אחד מבני המחזור שלו, בהרצליה פיתוח. הגינה הגדולה ובריכת השחייה הבהירו ללאו מדוע המארח התנדב לארח את המפגש. לאו צעד לבדו לתוך הווילה הגדולה כאילו הוא נכנס לגוב אריות, מלאכה שהוא היה מיומן בה, בצעדים מהירים ובלי להישיר את עיניו אל המבטים שהתמקדו בו בהיכנסו. הוא השתדל לנווט ישירות לבר המשקאות, רעיון שהתגלה כמוצלח, שכן כמה לגימות אחרי זה העיניים כבר הופנו אל המצטרפים שהגיעו אחריו, והוא יכול היה לנטוש את הבר לעבר אחת הפינות החשוכות של הגינה.

לאחר הכוס השלישית לאו כבר היה מסוגל להשיב לשאלות הצפויות. הפעם הוא לא חזר למקום המחבוא, אלא נותר שעון על הבר כמו טרף שממתין לצייד, והמתין. חלק מהפרצופים הוא זיהה, וחלק לא. רוב אלה שהיו מוכרים לו, נראו מבוגרים בהרבה מאשר איך שהוא זכר אותם, באופן מאכזב משהו, וגרמו לו להרהר בעצב על דמותו שלו, שבטח מותירה רושם דומה.

מרבית האנשים פתחו בשאלות על מצבו המשפחתי, והתשובות הזמינו מבט נוגה מצד השואל. גרוש, בלי ילדים, בלי בת זוג כרגע. דווקא התשובות באשר למצבו המקצועי הצליחו להעלות חיוך אצל לא מעט אנשים, להפתעתו של לאו. פקח ברשות הטבע והגנים, מסייר בעיקר במדבר יהודה ובהר הנגב, הולך לאן שהנמרים הולכים. למרות שאין כזה תפקיד רשמי, נחשב לאחראי על הנמרים באזור הדרום.

אתה, שהתעללת בכלבים ובחתולים והיית יורד על כל מי שאהב חיות וטבע, אתה נהיית פקח טבע? לאו חייך חיוך חמצמץ כל פעם מחדש, למשמע האמירות החוזרות, כן, אני מזמן לא אותו לאו שהכרתם. ולמה שאני אהיה? הרי עברו עשרים שנים ואנחנו זרים לגמרי, כולנו. לאו כמעט שלא שאל בחזרה, וגם לא שיתף פעולה ברכילות על אחרים, והשיחות נקטעו בדרך כלל בשלב הזה, מה שאפשר ללאו לסמן לברמן תכופות למלא לו את הכוס מחדש.

- ב -

זה כזה נורא להקיא בבריכה? חיות דווקא נוהגות להקיא בטריטוריה שלהן. אבל בעצם לא בשל אחרים. רינת מצאה אותו רדום בג'יפ השטח החבוט שלו, חונה עקום, חצי על המדרכה, מתחת לבית של ההורים. לאו התעורר מנקישותיה על השמשה הקדמית, ולרגע אחד חשב שהוא עדיין חולם, רגע מהיר מדי מכדי לחשוב אם זה חלום טוב או רע. ברגע הבא הוא כבר התלווה אליה החוצה, לכוס קפה של בוקר בבית הקפה השכונתי, ממש כמו שהיו עושים פעם, לפני הרבה שנים.

לאו גולל בפני רינת את קורותיו המביכות מליל אמש, כולל ההשתטות הגמורה שלו, כשהחל לנאום בפני כולם על צביעות, נפל לבריכה בעודו מדבר, נזקק לעזרתו של המארח כדי לצאת חי מהמים, ואז גרר את שניהם שוב פנימה, הפעם כשמסביבם צפה כל תכולת בטנו מאותו היום. וגם על נסיעת האימים לבית הוריו סיפר, אלא שהשמיט את תקרית שבה ניסה להימנע מלדרוס חתול ונתקע בגלל זה במיכל למחזור אשפה. רינת לא חלקה איתו את אהבתו להולכי על ארבע.

אני עומד להיות מפוטר, פלט לבסוף, בעודו לוגם את החלק המר שנקווה בתחתית הכוס.

מתי? הוא הבחין בקמטים שהתעבו באחת, בזוויות עיניה, כששאלה. הוא פירש זאת כדאגה כנה מצידה, או אולי כרחמים.

לא יודע, אולי עוד חודש, אולי עוד כמה, אבל זה באוויר. זה לא סוד שלא נשארו כמעט נמרים, וכנראה שאין אפילו נקבה אחת פורייה לרפואה, ככה שאין עתיד לנותרים, וזה אומר שגם לי לא.

רינת עזבה את לאו, כשהבינה שאין להם עתיד יחד. עוד בהתחלה כולם הזהירו אותם שנישואים בין טיפוס אקסצנטרי ואוהב חיות מושבע לבין בחורה עירונית ומטריאליסטית נדונו מראש לכישלון, אבל הסיבה לא היתה חוסר התאמה ביניהם. וגם לא ההכרה של רינת בכך שהיא לא תוכל לשנות את לאו, ושאהבתו ונאמנותו הראשונות יהיו נתונות תמיד לעבודתו ולחיות שלו. אלה לא היו הם עצמם שהפרידו ביניהם, אלא היתה זו המציאות. שניהם אהבו באמת ובתמים זה את זו, והסתדרו טוב יחד. רינת אפילו מצאה בתחילה שינוי מרענן בשלווה הדרומית, ולאו מצא בשיחות איתה את הדו-שיח שהיה חסר לו בשטח, אלא שאלה לא הספיקו כדי לאחות על הפערים שנפערו ביניהם. הלימודים באוניברסיטה והעבודה שהוצעה לרינת חייבו אותה לבלות יותר ויותר באזור מהרכז, ולאו סרב לעזוב את הדרום בגלל ששם היה מוקד עבודתו וחייו, וכך הם הלכו והתרחקו זה מזו, גיאוגרפית וגם פיזית, עד שלבסוף פורקה החבילה על ידי הריאליסטית יותר מבין השניים.

והנה עכשיו אני מוצאת את עצמי מנחמת אותו על אובדן הנמסיס המיתולוגי שלי, חשבה רינת לעצמה, צחוק הגורל. אבל כל זה לא היה הרבה יותר ממים מתחת לגשר מבחינתה, לאו כיום עבורה הוא לא יותר מידיד שנושא על גבו מטען מהעבר, שהיא נוהגת לשוחח איתו מדי כמה חודשים. וגם היא בעיניו לא הרבה יותר מכך.

טוב, לאו, אני חייבת לזוז, כשראיתי אותך הייתי כבר בדרך לעבודה.

כן, גם אני חייב להדרים עכשיו. בטח כבר מחפשים אותי.

אז נדבר בהזדמנות, אה? ביי.

כן, תשמרי על עצמך, ביי.

[המשך יבוא...]