מזה שנים הוא כותב לה שיר כל יום הולדת. בהתחלה גם כל יום חברות ובהמשך כל יום נישואים. לרוב הוא לא מרוצה מהתוצאה, מגיע לה יותר, יש דברים שקשה להביע, לפעמים נגמרות לו המילים החדשות, אבל תמיד הלב מוביל אותו בדרך נכונה קדימה.

מזה שנים שהיא מצפה לשירים שלו, נרגשת כל פעם מחדש לקרוא את המילים האינטימיות, ששייכות לה לא פחות מאשר לו. הן מדמיעות אותה מוכנית, אפילו לפני שהן נקלטות אצלה בראש, אבל בשביל זה יש קריאה שנייה, ושלישית.

הריטואל קבוע. הנה, קחי, הוא אומר ומסב את עיניו הצידה. קשה לו להסתכל עליה כשהיא קוראת. תודה, היא אומרת עוד לפני שקראה, נושקת לו, משכלת רגליים, ומתרכזת בדף. מדי פעם הוא מציץ בה, מרוכזת בקריאה, קורא בעיניים שלה את השמחה, ומחזיר את מבטו לחלל. הוא יודע מה תהיה תגובתה אחרי שתניח את הדפים, אבל הוא מצפה לה בקוצר רוח, כאילו היא עומדת לחרוץ גורלות.  

הפעם הוא חרג ממנהגו. עוד לפני שהספיקה לקרוא בית אחד, הוא הסיט את ידה האוחזת בדפים כלפי מטה. אני רוצה לענג אותך אוראלית בזמן שאת קוראת. היא הבחינה במידה של רצינות בדבריו, מתחת לחיוך, אך אמרה שהיא מעדיפה שלא. הליקוק יפריע לי בקריאה, והקריאה תפריע להנאה מהליקוק. אני לא אוכל להיות מספיק מרוכזת, לא בזה ולא בזה. נתחיל בקריאה ונמשיך בליקוק.

אבל הוא התעקש. אני רוצה לגרום לך הנאה מנטאלית ופיזית יחד. לא יודע למה, אבל זה נראה לי ממש נכון. תעשי את זה בשבילי. יודע מה, היא אמרה, אני אקרא קריאה ראשונה ללא הפרעה, ובפעם השנייה נשלב בין השניים. הוא הסכים, למרות שהעדיף את הצעתו שלו, כי הרי אין כמו הנאה בתולית של קריאה ראשונה.

אחרי שסיימה היא גמרה. ואחרי שגמרה, היא סיימה שוב. בפעם הבאה, הבטיח, אם תסכימי לסימולטניות מלאה, אני אכתוב שיר ארוך יותר, כדי שתוכלי לסיים ולגמור ביחד.