שרגא נהג במכונית באיטיות לאורך הגדה, מנסה להתחמק מבורות וסלעים על גבי הדרך המשובשת. רק שלא תקבל מכה חזקה בשאסי, חזר בליבו על אחת המנטרות השחוקות שסיגל לעצמו ברבות השנים. מספיק שהשלדה שלי דפוקה, זו לא סיבה להתנקם גם בזו שלה. מדי פעם, כשהיה לו נדמה שאיתר מקום עם גישה נוחה למים, הוא האט כמעט עד כדי עצירה מוחלטת, תוך שהוא בוחן בעיניים עייפות את תוואי הקרקע. לבסוף איתר שרגא רצועת חול קרחת מצמחיה וממכשולים, אשר השביעה את רצונו, והחנה על גבה את המכונית.

כשיצא החוצה נשמעה חריקה ברורה. עובדה שהצפרדעים פסקו מלקרקר באחת. קול של עצמות סדוקות. לא שזה הפריע לו, אבל היו כאלה שזה עורר בהם צמרמורת. מירה והילדים, למשל. כל פעם שהקול היה בוקע מתוכו, הוא היה עוצם עיניים, כדי שלא לראות את אלה שלהם מצטמצמות מהצליל. המעבר מישיבה לעמידה כבר היה קשה עליו. גם מישיבה לשכיבה. השרירים הכואבים היו חלק משגרת היומיום שלו מזה שנתיים בערך. שגרה מסלימה שכזו, עד כדי כך שההסלמה עצמה הפכה אצלו לשגרה.

במאמץ רב ובתנועות לאות הוא הוציא את הציוד מתא המטען, אביזר - אביזר. קודם את הקלים - הוסת, החליפה, המאזן, הסנפירים, המשקפת, ובסוף את מכלי החמצן והמשקולות. הנשיאה מהמכונית ועד לשפת המים, מרחק של לא יותר מעשרים מטרים, לקחה לו זמן רב. אחרי כל סבב הוא נאלץ להתיישב ולהשיב לעצמו את הנשימה. את המכלים והמשקולות הוא כלל לא הצליח לשאת, ונאלץ לגרור אותם על החול.

כבר הרבה זמן שהוא לא התקין את עצמו לצלילה. הוא ניסה להיזכר כמה שנים עברו מאז הפעם האחרונה, אולי עשר, אולי חמש עשרה. אבל מי שצלל כל כך הרבה פעמים כמוהו, לא שוכח איך להתארגן, זה עדיין היה הליך אוטומטי אצלו. לחבר, לסובב את הברז, לנפח, לרוקן קצת, להציץ במדי השעונים, לבדוק בדיקה נוספת, לשאוף... ההכנות עשו לו טוב. זה כמו לטעום סיגריה אחרי גמילה של שנים. הטעם לא משהו, אבל הזיכרון המתוק עושה את שלו. הוא חייך לעצמו מבלי משים בשעה שעסק במלאכת ההרכבה.

כשסיים, הוא התיישב לנוח והסתכל סביב. לא היתה סביבו נפש חיה. אחרי היסוס קל הוא פשט את כל בגדיו ונעמד עירום, מביט בבואתו שהשתקפה בחלון המכונית. המראה היה מעוות, עגלגל ופחוס יותר מאשר במציאות, אבל עדיין שרגא יכול היה להבחין באותות המחלה על גופו. הגוף שהיה חטוב בבחרותו, והתמלא עם כל עשור נוסף, עד כדי פקיעה, הפך להיות שדוף יותר מאי פעם. רק חבל שהשיער לא נע במסלול מעגלי דומה, כאן דווקא המגמה הזוחלת של ההידלדלות הואצה עד לקרחת מלאה, בעקבות המחלה והטיפולים.

שרגא לא הצליח להתיק את עיניו מחלון המכונית. תוך שהוא נאנח, ניסה למתן את מידת הבוז שרכש לעצמו. תראה מה נהיה ממך, אמר לדמות המשתקפת, כאילו היו לו יד ורגל בעניין. ואולי היו, אם היה בוחר בתפקיד אחר בצבא, הרפתקני פחות, אולי הכל היה עכשיו אחרת. הפסיכולוגית שלו ומירה דאגו להדגיש בפניו כל הזמן שזו לא אשמתו, אבל הוא לא הצליח להשתחרר מההרגשה. כשהתארגנה תביעה מרוכזת של חברים מהיחידה, הוא סרב להצטרף אליה, למרות הלחץ הכבד שהוטל עליו על ידי המשפחה והחברים. לא ככה חינכו אותי, אמר לכולם, אני לא בוגד, אך לעצמו הוא לחש בלי קול כל אותו זמן, אלה לא הם, זה אני. זה הייתי אני כשקיבלתי צל"ש באי גרין, זה הייתי אני כשאבדתי בן זוג לצלילה בתעלה, בעודו גוסס באדום אפרפר של מעמקים כשזרועו קשורה לזרועי בחבל, וגם עכשיו זה אני.

הוא עטה על עצמו את חליפת הצלילה הישנה, זו שכבר לפני שנים לא הצליח להידחס לתוכה. מירה תמיד דחקה בו להשליך אותה, אבל לא היה לה לב לזרוק בעצמה את כל אותם חפצים שכינתה בשם הכוללני, הסמרטוטים הסנטימנטאליים ששרגא אוהב לאגור. החליפה לא היתה הדוקה מספיק, אבל העובדה שגופו לא יתחמם עקב כך לא הטרידה אותו כהוא זה. הוא חבש את מסכת הצלילה וחזר להביט בעצמו דרך חלון המכונית. עם החליפה והמסכה קשה היה להבחין בגופו המדולדל או בעיניו השקועות. ככה יותר טוב, ציין שרגא לעצמו בסיפוק.

את הכניסה לתוך הנחל הוא בצע בזחילה. תחילה מיקם את עצמו על המדרון המוצף, אחר גרר אליו את המשקולות והרכיב אותן בתוך המים, ולבסוף הציף את המיכלים והמאזן, והלביש אותם על גבו מבלי שיורמו באוויר, כדי לא לשאת את משקלם. הוא הכניס את הוסת לפיו, שאף שאיפה, רוקן באחת את המאזן, ונתן לעצמו לשקוע מטה. האור בקושי חדר אל תוך המים המעופשים, וחושך אטום השתרר סביבו. הוא החדיר מעט אוויר למאזן, וייצב את עצמו בחלל המיימי, מרחף-שוכב באיזון אי שם בין קרקעית הנחל לבין פני המים.

הוא חיכה עד שנשימתו תתייצב. הקור המקפיא, החלודה שצבר, המאמץ ואולי גם המעמד, גרמו לגופו לרעוד ולנשימתו להתכלב. רק אחרי שנרגע והתרגל לציפה העיוורת, הרשה לעצמו להרהר אחר מעשיו. אבל הוא לא מצא מקום להרהורים רבים. מהמקום החשוך בו היה, נראה לו המעשה הדבר הטבעי ביותר, אפילו מתבקש. סגירת מעגל. סוף לסבל. לקיחת אחריות. הדבר הנכון.

שרגא חתר מעלה, עד שראשו הציץ מעל פני המים. הוא הסתובב על צירו, מביט על התפאורה שהטבע הכין לכבודו. צמחיה ירוקה, נחל רוגע, ומכונית כסופה עם מכסה תא מטען פתוח. לרגע שקל אם לצאת כדי לסגור את תא המטען, אבל לא היו לו כוחות לכך. הוא נטל מספר כדורים מפאוץ' שנשא על זרועו, הוציא את הווסת מפיו, ובלע אותם בעזרת מי הנחל. טעם מר מילא את פיו. הוא האזין לצלילים אחרונים של יבשה, ואז הפסיק לחתור ושקע מטה שוב.

הפעם רוקן את המאזן לחלוטין, ונתן לעצמו להסתחרר באיטיות עד שהרגיש את גופו נוחת ברכות על הקרקע הבוצית. הכוחות כבר אזלו מגופו, והוא קידם בברכה את הרביצה חסרת המעש, בלי לראות, בלי לשמוע. זו כמו למות, חשב לעצמו, רק עם מודעות. דווקא נחמד. ועוד מעט יגיע הדבר האמיתי, סופסוף. ואין מקום מתאים לסיום, כמו המקום בו הכל התחיל.

שרגא עצם את עיניו, מבחין בהכרתו המתערפלת, ודמיין לעצמו את צלילת האימון הראשונה שלו. מחשבתו האחרונה היתה שזה קצת מצחיק, שאז, כשעוד לא היה מודע לכלום, הוא היה הרבה פחות נינוח מאשר היום.