לכבוד יום ירושלים, שחל היום, אני מרגיש חובה להגיד מה אני חושב על גורלה של העיר הזאת. לי עצמי יש יחס אמביוולנטי כלפיה. היא מקסימה בעייני, וייחודית בקנה מידה בינלאומי, אך בה בעת אני לא סובל את האוכלוסייה שלה ואת הלאומיות והקודש שהיא מייצגת. אבל לא על אלה אני רוצה לדבר.

מה שמדאיג אותי הוא העתיד של העיר הזו, ויותר חשוב, העתיד של המדינה שקשור בטבור לעתיד של ירושלים. עד היום לא נתקלתי במנהיג שהעז לקרוא תיגר על ה"אחדות" של ירושלים, ולהביע בצורה נחרצת את הצורך בחלוקה שלה כדי שיוכל להיכון שלום בינינו לבין הערבים, וזה גורם לי לחשוב שעוד ארוכה מאוד הדרך לשלום, כי בעייני אין דרך אחרת למעט חלוקה של ירושלים.

בסוף הפוסט אני אביע את הדעה שלי בסוגיה הזו בצורה יותר מפורטת, אבל קודם אני רוצה להביא כמה פרטים, כדי שיהיה לי על מה להשתית את דבריי.  

ירושלים המוניציפאלית

השטח הרשמי (המוניציפאלי) של ירושלים הוא כ-126 קילומטרים מרובעים. בכך היא לא רק העיר הגדולה בישראל מבחינת שטח, אלא היא גדולה יותר מת"א (כ-51 קמ"ר) ומחיפה (כ-58 קמ"ר) גם יחד! אז איך ירושלים הגיעה לגודל עצום שכזה? הדבר נעשה ביד מכוונת ובשיטתיות, מתוך מטרות אידיאולוגיות וביטחוניות.

עד מלחמת ששת הימים (1967) היה שטח העיר כ-38 קמ"ר בלבד. במסגרת המלחמה נכבשה הגדה המערבית (יו"ש), וכחלק ממנה נכבשה גם ירושלים המזרחית. למרות שהשטח של ירושלים המזרחית הירדנית היה כ-7 קמ"ר בלבד (מתוכו כ-1 קמ"ר של העיר העתיקה), לירושלים המערבית סופחו עם כיבוש השטחים כ-70 קמ"ר (יותר מכל ת"א של היום!), ע"י סיפוח שטחים נוספים שבהם היו 28 כפרים פלשתינאים, כלומר לעיר סופח שטח בגודל של פי 10 מהגודל המקורי של ירושלים המזרחית, ושטחה הכולל כמעט ושולש בבת אחת.

אבל מסתבר שזה לא היה מספיק, כחלק מתכנית פוליטית, שאני אתייחס אליה בהמשך, הוגדל בשנת 1993 שטח העיר בכ-18 קמ"ר נוספים, לגודלה כיום, ובשנת 2002 המליצה ועדה שמינה שר הפנים להגדיל את שטחה עוד יותר, דבר שעדיין לא בוצע.

אגב, באותו חלק מירושלים המוניציפאלית שסופח ב-1967, גרים כיום כ-180,000 יהודים (מעט פחות מיתר האוכלוסייה היהודית בגדה המערבית). יותר משליש מהקרקעות שסופחו לעיר הופקעו מבעליהן (כלומר, הפקעת אדמות פרטיות ולא בנייה על אדמות מדינה ירדניות), ועליהן נבנו 12 "התנחלויות", שחלק מהן מזוהה כיום כחלק בלתי נפרד מהעיר ירושלים (בין היתר - פסגת זאב, הגבעה הצרפתית, הרובע היהודי, הר חומה, גילה).

מטרופולין ירושלים

למרבה הצער, הקונספט של "ירושלים", לפחות בעייני הימין הישראלי, אינו מתמצה בירושלים המוניציפאלית. ב-1994 נהגתה תכנית "מטרופולין ירושלים" - מרחב גיאוגרפי גדול שכולל את השטח המוניציפאלי של ירושלים (ירושלים המוניציפאלית) וכן שטחים נוספים (ירושלים רבתי / עוטף ירושלים) שמפותחים בהתאמה לעיר המוניציפאלית. מטרופולין ירושלים משתרע עד פאתי רמאללה בצפון, עד (כולל) גוש ההתנחלויות דרום-מערבית לבית-לחם בדרום, עד (כולל) מעלה-אדומים במזרח, ועד בית שמש במערב.

ירושלים רבתי כוללת ישובים בתוך שטח ישראל, ממערב לירושלים המוניציפאלית, וכן ארבעה גושי התנחלויות גדולים בגדה המערבית (שבניגוד לירושלים המוניציפאלית, אינם חלק מישראל, עדיין). גושים אלה מחוברים לירושלים המוניציפאלית ברשת מסועפת של כבישים, ובכך מתאפשר לתושבי ירושלים רבתי שבשטחים לעבוד בירושלים המוניציפאלית, ולמעשה אותם גושים משמשים כשלוחות (זולות למגורים) של העיר. חלק מהגושים מחוברים כבר כיום לעיר ברצף אורבאני, וייתכן מאוד שעוד כמה שנים הדבר הזה יהיה נכון ביחס לכולם.

בסך הכל, באותם שטחים של מטרופולין ירושלים שנכבשו ב-1967 (ירושלים המזרחית וארבעת גושי ההתנחלות) חיים כיום כ-250,000 מתנחלים (יותר משני-שליש מתוך כלל המתנחלים ביו"ש), והגבולות המוניציפאליים של הישובים שבשטחים אלה כוללים כ-130,000 דונם (המעטפת עצמה גדולה הרבה יותר - אני כללתי רק את השטח ששייך לישובים עצמם, בלי להתייחס לאוזרים ש"כלואים" ביניהם).

אוכלוסיית העיר

אחרי הסיפוח של 1967 עמד אחוז היהודים בירושלים המוניציפאלית על כ-74%. שוב - זה אחרי הסיפוח של הפלשתינאים לעיר, וכמובן שקודם לכן אחוז היהודים בירושלים המערבית היה גבוה הרבה יותר. ב-2004 אחוז היהודים כבר ירד לפחות מ-65%. כל היתר הם ערבים (הרוב הגדול מוסלמים), למעט אחוזים בודדים של זרים או לא מזוהים. לפי חלק מהתחזיות, בשנת 2020 היחס יהיה 55% יהודים לעומת 45% ערבים. כבר כיום, אם בודקים את מטרופולין ירושלים (ולא רק את השטח המוניציפאלי), ולוקחים רדיוס של כ-20 ק"מ מהעיר העתיקה, מגיעים ליחס עודף של ערבים (51%) לעומת יהודים.

המגמה הזו בעייתית משתי סיבות עיקריות - היא גם מגמה נמשכת וגם מגמה בקנה מידה גדול, יחסית לכלל האוכלוסייה בישראל. בשנת 2004 גרו בירושלים המוניציפאלית למעלה מ-700,000 אנשים, וסה"כ כ-9% מכלל משקי הבית בישראל. זה הופך אותה לעיר הגדולה במדינה, גם מבחינת האוכלוסייה, בהפרש גדול מחיפה ותל אביב.

אבל זה לא רק עניין של מספר כולל של אנשים. בשנת 2004 נולדו בירושלים 13% מהתינוקות במדינה (כלומר, משק בית בירושלים יולד כמעט פי 1.5 יותר מהממוצע הארצי), וזה לא פלא, כי בשנת 2003 ממוצע הילודה בירושלים היה כ-4 ילדים לאישה, בעוד שבת"א ובחיפה הממוצע היה כ-2%. בהתאם, אחוז הילדים עד גיל 15 מכלל האוכלוסייה בישראל הוא 28%, אבל בירושלים הוא 35%, כאשר אצל הערבים תושבי העיר הוא 42%. בת"א ובחיפה, אגב, אחוז הילדים הוא 14% בלבד (שליש לעומת ערביי ירושלים!).

וכל זה קורה על רקע הגירה שלילית מירושלים (יותר עוזבים את העיר מאשר מצטרפים אליה), אשר נמשכת כבר יותר מ-13 שנים ברציפות. אגב, בקרב הפלשתינאים (בעיקר מחזיקי "תעודות כחולות") יש דווקא הגירה חיובית לעיר בשנים האחרונות. ומה זה אומר? שהתושבים היהודים החילוניים עוזבים את העיר בעקביות, ונותרים בה ומתווספים אליה (גם ע"י הגירה וגם ע"י ילודה) בעיקר דתיים וערבים (כולל פלשתינאים).

אגב, אחת הסיבות לגידול בהגירה הפלשתינאית לירושלים המוניציפאלית, היא גדר ההפרדה והפחד מהניתוק מירושלים בגללה, דבר שגורם למשפחות שלמות להגר ל"צד המערבי" של הגדר. אגב, אם בסופו של דבר גדר ההפרדה תיקבע את הגבול, וכל מי ש"ממערב" לה ייהפך לאזרח או תושב ישראלי, בעקבות זאת עלולים להתווסף לירושלים המוניציפאלית עד כ-100,000 פלשתינאים נוספים.

למה צריך לחלק את ירושלים

אני מתכוון לחסוך מכם את הסיבות ההומניטאריות והאידיאולוגיות. ישנם כאלה שסבורים שצריך להתחשב יותר בפלשתינאים, ולהכיר בכך שיש להם זכות לנתח מירושלים המזרחית, אבל ישנם גם רבים אחרים שסבורים אחרת, ולכן אני אזנח את הטיעון הזה ואתמקד בטיעונים אחרים, פרגמאטיים יותר.

אבל שנייה לפני שאני זונח את הטיעון הזה לאנחות, אני חייב לוודא שהמצב הקיים מוכר לכולם, ולצורך כך אני אביא את הדוגמא הקיצונית של מחנות הפליטים שועפט וקלנדיה. שני המחנות האלה נמצאים בשטח המוניציפאלי של ירושלים ובריבונות של מדינת ישראל (קלנדיה בחלקו), אבל לא לירושלים ולא למדינה יש שליטה של ממש עליהם. שניהם מהווים כמעט אוטונומיה עצמאית (בשועפט לבד חיים יותר מ-15,000 אנשים), בצפיפות וללא תשתיות, ומנוהלים על ידי ועד פנימי ונציגי סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם. וכך, מצד אחד תושביהם (כמו כל תושביה הפלשתינאים של ירושלים) נושאים תעודות זהות ישראליות, וזכאים להטבות של הביטוח הלאומי הישראלי ולביטוח בריאות ישראלי (בתיאוריה), אבל בו בזמן (שוב, כמו כל התושבים הפלשתינאים בירושלים), הם מחזיקים גם דרכון ירדני, ומצביעים בבחירות לפרלמנט הפלשתינאי. ואם זה לא עירוב מטורף ומלאכותי של זהויות, אני לא יודע שעטנז מהו.

אבל נחזור לעיקר. אני רוצה לתת שני נימוקים שמחייבים לדעתי חלוקה של ירושלים, שאמורים לתפוס לגבי כל ישראלי שמעוניין בשלום עם הערבים - ואני לא מדבר על שלום אוטופי (ששומר על ארץ ישראל השלמה בידינו), אלא על שלום ריאלי (שלום בתמורה לוויתורים הנדרשים) - הנימוק הגיאוגרפי והנימוק הדמוגרפי.

הנימוק הגיאוגרפי

לא סתם הורחבו גבולות העיר ללא הכר. גם הגבולות המוניציפאליים העצומים, וגם יצירתו של מטרופולין ירושלים, מרובה היישובים והכבישים, באו כדי ליצור רצף טריטוריאלי, וגוש של התיישבות יהודית, שימנע בעתיד (ההווה של היום ושל מחר) יכולת להחזיר את השטחים האלה לפלשתינאים. זהו אחד מה"חישוקים" המוצלחים שנעשו פה בארץ, שנועד לקבוע עובדות בשטח, עובדות שבעוד כמה שנים (ואולי כבר היום) תהיינה בלתי הפיכות. הרי אנחנו רואים כמה קשה לפנות את רצועת עזה, מועטת הישובים היהודיים, אז תארו לכם כמה קשה יהיה לפנות אוכלוסיה ענקית כמו של ירושלים רבתי, עם כל המשמעויות ההיסטוריות והתרבותיות שיש לכך.

אז למה לפנות, בטח תשאלו. והתשובה פשוטה. כל הקילומטרים הרבועים האלה שהזכרתי, יוצרים חיץ כמעט בלתי עביר בפני הפלשתינאים, בדרך למדינה משלהם ולרצף טריטוריאלי שיכול לאפשר קיום של הגדרה עצמית. כבר כיום הרצף של היישוב היהודי שקיים שם מונע גישה ומעבר נורמאליים בין חברון, בית לחם ורמאללה, שלוש הערים המרכזיות ביותר של החצי הדרומי של הגדה המערבית, ועיבוי נוסף של הישובים היהודיים עלול לקטוע גם את הגישה הישירה ליריחו בעוד מספר שנים. וככה אי אפשר לקיים מדינה. ובלי מדינה פלשתינאית לא יהיה שלום, גם לא אם 90% מהשטחים יעברו לידי הפלשתינאים (וגם זה מקסם שווא, אבל נעזוב את זה לפעם אחרת).

אז מה לעשות, תקשו? לוותר על ירושלים? העיר שחוברה לה יחדיו? ואני בשלי, כן, וודאי. ירושלים האמיתית, זו שלפני מתיחת הפנים הקוסמטית, זו שלפני סיפוח עשרות הקילומטרים הרבועים לשטחה המוניציפאלי, ולפני שזירת הישובים הרבים סביבה במסגרת מטרופולין ירושלים, תישאר בידינו. ומה נחזיר? נחזיר את כל אותם שטחים כפריים, שנטלנו לעצמנו והדבקנו להם באופן מלאכותי את השם "ירושלים", למרות שלא היה להם כל קשר לעיר.  וזכרו, מה שהיום נראה לכם חלק "בלתי נפרד" מירושלים, היה לפני לא הרבה שנים חלק בלתי נפרד ממדבר יהודה. אפילו לא חלק מירושלים המזרחית. ומי שהתעקש להפוך אותו בעקביות לחלק ממטרופולין ירושלים, אינו יכול להשתמש בלב שלם ובתום לב בטיעון לפיו זה חלק מירושלים, כי מלכתחילה הוא הגדיל את שטח העיר, ויצר סביבה טבעות, רק כדי להשתמש בטיעון הזה ממש בבוא היום.

אני לא פאנאט. אני ריאליסט יותר מהכל. אני מבין שבאותה מידה שהפלשתינאים צריכים לקבל לידם חלק מהעיר, גם ישראל תצטרך לשמר בידה חלק מהעיר שלא היה בידיה טרם ל-1967. ברור לי שחלק מהעיר העתיקה צריך להיוותר בידינו (או שכל העיר העתיקה תהיה בעלת מעמד מיוחד וללא בעלים), וברור לי ששכונות שלמות שנוספו לעיר במשך השנים, וכיום כבר לא ניתן לנתקן מהעיר גם הן יישארו בידינו, אבל מעבר לשטחים האלה, אין ברירה, ויש לוותר על מה שלא היה שלנו מלכתחילה, אחרת לא יהיה שלום.

הנימוק הדמוגרפי

שלא כמו שמאלנים אחרים פה בישראבלוג (בלי לנקוב בשמות, לול), אני חושש מאוד מהשד הדמוגרפי, והכי אני מפחד מהפן הערבי שלו. החשש הזה שלי מקיף גם את הערבים הישראליים, שכן אני רואה בריבוי הטבעי שלהם סכנה לעתיד המדינה בטווח הארוך. כמו שנכתב במגילת העצמאות, המדינה הזו אמורה להיות יהודית ודמוקרטית, ורוב ערבי יסכן בעייני את שתי המטרות האלה. אבל בקשר לערביי ישראל אין לי הרבה מה לעשות. הרי לטרנספר אותם (גם לא טרנספר מרצון ומששון) לא ניתן. אבל בכל מה שנוגע לצירוף פלשתינאים לשטח המדינה, ומתן להם מעמד של תושבות או אזרחות, ניתן גם ניתן לעשות הרבה.

השטח הענק שסופח לירושלים המוניציפאלית ב-1967, הוא לא רק עניין מוניציפאלי. עשרות אלפי הפלשתינאים שחיים בירושלים המוניציפאלית, שהוא שטח שנכבש וסופח רשמית למדינת ישראל (להבדיל מיתר שטחי עזה ויו"ש), הפכו עם הסיפוח לתושבים של המדינה, המחזיקים בתעודות זהות כחולות (להבדיל מיתר הפלשתינאים).

בנוסף, וכמו שהזכרתי כבר למעלה (לא יכולתי להתאפק), גדר ההפרדה שעוטפת את ירושלים המוניציפאלית, אינה עוברת בצמוד לגבולות העיר, אלא היא עוברת עמוק בשטח מטרופולין ירושלים, ובכך, בבוא היום, היא תוסיף עוד עשרות אלפי פלשתינאים לשטח ירושלים, ואלו יקבלו, בלית ברירה, מעמד של תושבות או אזרחות במדינת ישראל.

סיפוח כזה של עשרות - או מאות - אלפי פלשתינאים, בייחוד בתחום ומסביב לירושלים (אם כי בעקבות גדר ההפרדה נראה שזה יקרה בעוד כמה מקומות), לא מנבא עתיד ורוד למדינה או לתהליך השלום. על הפחד שלי משינוי דמוגרפי במדינה כבר כתבתי, אבל האם מישהו חושב שירושלים, שתכלול בתחומיה עשרות רבות של פלשתינאים "לשעבר", תירגע ותשקוט? משפחות רבות מדי יופרדו, תהיינה דרישות רבות מדי לאיחוד משפחות ולהגירה לישראל, והכל יהיה תחת עינם הפקוחה והמנדנדת של ארגונים בינלאומיים.

מי רוצה לכלול כפרים פלשתינאים שלמים על תושביהם בתחומי "ירושלים" הישראלית? למה זה טוב בכלל? למה לאמץ אותם אל חיקנו כשאפשר להיפרד מהם לשלום? למה לבלוע צפרדע כזו, שכל אחד אחר היה שמח למצוא אותה בבית של השכן? (וראו מקרה עזה, שמצריים לא הסכימה לספח אותה למרות שישראל רצתה בכך במהלך הדיונים על הסכמי השלום בין המדינות. המצרים ידעו למה הם מוותרים על הרצועה הביצתית הזו).

אפילוג

יש עוד טיעונים, ויש עוד מה להוסיף בקשר לכל טיעון, אבל לכל דבר צריך לשים סוף, וגם ככה כתבתי יותר מדי. בסופו של דבר, המאבק לשלום (כן, המאבק) הוא עניין של דם מול אדמה, של חיים מול דת, של קידוש החי מול קידוש המת, ואם אתם בין מעדיפי החיים על פני עוד מילימטר של קדושה ועפר, אז חשוב לי שתבינו שבמקרה של ירושלים, אפשר לוותר על החלק המלאכותי שלה, וצריך לוותר עליו, כי אחרת אין סיכוי אמיתי לשלום נראה לעין.

אז אני רק אבקש דבר אחד, בפעם הבאה כשאתם קוראים את ההגדה של פסח, ואומרים "בשנה הבאה בירושלים הבנויה" (אם אתם אומרים את זה בכלל), תשנו קצת את הנוסח, ל"בשנה הבאה בירושלים המוניציפאלית בשטחה המצומצם, וביתר השטחים של העיר שחוברה לה יחדיו נבקר כבר במסגרת טיול מאורגן בפלשתין, בדרך לקזינו ביריחו, אמן".

[ לעדכון בעניין חלוקת ירושלים ראו כאן ]