שמונה וחצי בבוקר. אני מנסה לבצע הפרדה ברורה מיום האתמול אבל מתקשה. זה כאילו נטלתי הפסקה קלה להתרעננות, כמו לצאת לשירותים, והנה אני שוב בקרב פנים מול פנים מול המחשב. עוד רגע ואני אבדוק אם לא שכחתי לרכוס את הרוכסן.

בארבע וחצי בבוקר החלטתי לנוח קצת מהעבודה. ראיתי קצת כדורסל משובח בשידור חי מהצד השני של הכדור, אכלתי משהו תוך כדי, תפסתי תנומה של חצי שעה בין חמש וחצי לשש, כמה סידורי בוקר וסוף מותח של הארכה, קצת משפחה מול העיניים, מקלחת, והנה אני בדיוק באותה נקודה.

באותה מידה גם עכשיו הייתי יכול להחליט לנוח. זה הכל רנדומלי כשאתה נע במעגל. בסוף השבוע האחרון היו כמה הפסקות ארוכות מהרגיל לימי חול, אבל גם הן היו לא יותר מהפסקה בין פרק לפרק. המעטפת עדיין נותרה בעינה.

אבל אין רע בלי טוב. לימים האלה שיוצא לי לעבוד בהם מסביב לשעון, יש מין קסם שמצליח להאפיל על הלחץ והעייפות. מין זחיחות שכזו, של ידיעה שהכל אפשרי כמו אלוהים קטן, ומזוקקות שכזו, של תמצות מהות היקום לנקודה סינגולארית שעוד מעט תסתיים-תיפתר בהצלחה. והסוף, כשהסוף מגיע, העולם נראה יותר חי ונוצץ מתמיד, בדיוק כמו שהוא נראה באותן שניות פז ראשונות כשמחליפים מספר במשקפיים.