עוד מאמץ מחשבתי קטן וברור שגם אין מספיק ימים בשבוע.

וכך הלאה. והלאה.

עד שאין מספיק שנים בחיי אדם, שלא לדבר על מספיק חיים במכלול גלגולי הנשמות שמוקצב לכל אחד מאיתנו.

(ואני לא מנסה בכלל להגיע למיכסת ההקצבות שמישהו בטח קצב לאלוהים, כי לא יכול להיות שהאלוהים האלה מחלקים גלגולי נשמות לכל דיכפין בלי פיקוח מלמעלה)

הקצבות. זה כנראה כל הסיפור.

קח את שלך ותשב בשקט.

אז גם אני, בתור האלוהים הקטנים של הבלוג הזה,

(נעים להכיר: בלוג - אלוהים, אלוהים - בלוג)

נפלתי במלכודת הכוחניות ההגבלתית.

(הם לחצו ידיים או שהיה נדמה לי? לדעתי דווקא לא יזיק קצת דיסטנט בין הבלוגבוראים ליצירי כפיהם)  

אבל אני אלוהים נדיבים

או ככה אני לפחות רוצה לחשוב.

הרי לא ייתכן שרק בגלל שכתבתי פוסט חדש, זה שנדחק לו אחורה יגיע לקיצו.

ואם חלפו להן רק שעתיים קצרות? (אופטימי, אה?)

אני לא יכול להרשות לעצמי להיות כזה נוקשה עם יצירי. יום אחד זה עוד עלול להתנקם בי בחזרה.

(אלוהים אמיתיים לבלוגבורא: היום תקבל יחס דומה לזה שנתת לברואיך.

 בלוגבורא לאלוהים אמיתיים: אני לא חושב שמגיע לי יחס כזה.

 אלוהים אמיתיים: חבל שלא חשבת על כל ההשלכות מראש.

 בלוגבורא: לא יכול להיות שאין דרך לכפר על זה. בשביל מה המציאו את הכפתור של העריכה אם לא בשביל זה?

 אלוהים אמיתיים: לאלוהים אמיתיים אין זמן להתעכב על כל פסיק. בשביל זה המציאו את הבלוגבוראים.)

אז שבוע נראה לי לא רע.

פרפרים מתים אחרי יום, לא?

ולפרפרים עוד יש כנפיים. למילים יש רק צבעים מתחלפים.

בינתיים עוד לא שמעתי שום תלונה.

כנראה אני בסדר. אחרת הם כבר היו פותחים את הפה, השמנמנים האלה.

חבל רק שהפוסטים שלי לא יכולים לדבר איתי בחזרה.

בטח הם היו משפרים את הטקסטים, או לפחות מצחיקים אותי בזמן הכתיבה.

שלא תקלו ראש בעבודתו של בלוגבורא.

זו אחריות כבדה.

לקצוב זמנים.

ושיגידו תודה שאני לא מעמיד אותם בשלשות.

אני אומר לכם, אתם מגדלים אותם 18 שנה ובסוף הם יוצאים מהבית בשמחה בלי להגיד תודה.

כפויי טובה.