גם כן ספסל. כמעט עשרים מטר אורך של לבנים מתפתלות וטיח עליהן. מין חיקוי שכזה לספסל שבפארק גוואל. אבל שונה לחלוטין. גאודי זה בכלל באות גימל.

בכל מקרה, אני מקרמק בשעות הפנאי הספורות שיש לי בבית. עם כפפות מנתחים כמובן. זה אחרי שנחרכו לי שתי כפות הידיים מהצמנט-שבתוך-הדבק-של-הקרמיקה, עד שלא יכולתי לכתוב יומיים והסתובבתי עם פלסתר חגיגי כמעט על כל אצבע.

יש מעין מלחמה סמויה ביני לבין נורמה. היא מקרמקת בכמויות ובמהירות ואני, אני מקרמק בדיוק מעצבן ובאיטיות מתישה. היא מודה שהקרמוק שלי יפה יותר לעין, אבל "עוד מעט יגיע הגשם ועוד לא עשינוroba  בכלל, שלא לדבר על טיח מסביב". אני יוצר דוגמאות קטנות ומדויקות והיא מכסה את השטחים שמסביבן, גומעת לה משטחים.

לפעמים אני חושב שזה אחד ההבדלים העיקריים בינינו. היא מקרמקת כדי להגיע למטרה המוצהרת, ספסל מקורמק למהדרין. אצלי המטרה היא סתם תירוץ, כדי שאני אוכל לקרמק לי להנאתי, ואם אני לא אוכל ליהנות מהאיטיות שלי, שפוזלת הצידה ולא קדימה, ולא אוכל לסדר לי חתיכות קטנות לפי צבעים וגדלים וצורות למטה על הרצפה, הקרמוק שלי יתפוגג לו ויעלם.

ושלא תחשבו. היא מקרמקת ככה לכל אורך הדרך. החיים אצל נורמה הם מסלול עם כיוון מוגדר. ואצלי, אצלי הכיוון אבד מזמן, ובלי הקרמוקים הקטנים האלה של החיים, אני לא לא אדע איפה אני יושב. או עומד. איפה אני בכלל.

אצלי אין מטרה כנראה, רק אמצעים. או שהמטרה היא האמצעי. או שהאמצעי הוא המטרה. אני חושב שכל השלושה הם אותו הדבר.

בטיולים נורמה מתנהגת כמוני. לא משנה המקום, רק הטיול. לא משנה האתר, רק ההנאה מהחופש והשכחה מכל מה שקורה בבית. מזל שעשינו כל כך הרבה טיולים ביחד, נורמה ואני. רק חבל שהיא לא מטיילת כל הזמן. לא ממש חייבים לקחת תרמיל גב לעבודה בשביל זה, אה?

בכל מקרה, בשבילי הקרמוק הוא סוג של טיול. רק עם כפפות מנתחים ובלי להתייצב שעתיים לפני הזמן כדי להיבדק בביקורת הגבולות. טוב נו, לכל דבר יש את היתרונות והחסרונות שלו.

ובכלל, אני צריך לצאת לעוד כמה טיולים גדולים כאלה. כמה גדולים ואחד ענקי. אני מחכה לו כבר יותר מדי זמן, לענקי הזה. שניים מקרמקים להם לכיוון הזריחה, ומשם לכיוון השקיעה, ומשם הלאה לעוד יום ועוד יום ועוד אחד. זה צריך להיות חתיכת טיול. כזה שלא רוצים לחזור ממנו אבל גם לא חוזרים. כי סתם לא לרצות זה זול.

לא יודע. יש לי עוד מה להגיד על זה, אבל זה לא לפה. אולי פעם זה יצא החוצה. ובכלל, באמת שהתכוונתי בהתחלה לדבר על הספסל ההוא. עוד כמה סופי שבוע והוא יהיה גמור. ואז מה? בטח נקרמק משהו אחר.