לפעמים אנחנו נמלאים צער על דוממים. זה קורה בדרך כלל כשמשהו בעל ערך סנטימנטלי נעלם או ננטש. משהו שמעורר זכרונות או רגשות מטא-חפציים.

זה קרה לי כמה וכמה פעמים בחיי. קודם כל בתים. אל החשש מהעתיד הלא נודע מצטרף הגעגוע למוכר, זה שעטף אותך בקירבו במשך שנים, גם אם הוא דהוי, סדוק או צר מלהכיל. אבל לא רק. המון המון דברים קטנים וחסרי-חשיבות-למראה כלולים ברשימה הפרטית שלי. זכור לי במיוחד כלב חום וחבוט עם עין אחת, חצי אוזן וזנב מרוט שענה לשם אסא. גם אוסף פחיות אינסופי שהורשתי בעצב רב לבן דודי מדרגה שנייה או שלישית. לא תמיד יש הגיון בקשר הזה של אדם-חפץ, אבל אנחנו בכלל לא מדברים על הגיון עכשיו.

אבל זה קורה גם עם חפצים אחרים. מקבוצת ממלאי התפקיד האפורים, שלא יצרת אותם ולא עיצבת אותם והם גם לא שימשו לך כמשענת או תחביב וגם לא אירחו לך לחברה. כאלה שלא ייחסת להם חשיבות בכלל כל עוד הם היו ברשותך, ולקחת אותם כמובנים מאליהם. ממקרר אפרורי ועד למערכת סטריאו מנצנצת אורות.

אתמול נתקלתי באיזו מודעה הזויה במקצת על מצלמת וידיאו שאבדה. משל כאילו היה זה כלב אהוב שנעלם. והמוצא הישר מתבקש להשיבה לחיקם האוהב של בעליה. כמו תמיד זה גרם לי לגלגל מחשבות בראשי. אני מודה שלא חוויתי קשר כזה עמוק עם מצלמת הוידיאו שלי אף פעם, ולמעשה הזנחתי אותה לחלוטין כמעט, מזה שנים, אז קינאתי קצת. אבל זה קרה די קרוב לזמן שבו גיליתי שגם מצלמת הווידאו שלנו אבדה לה, ככל הנראה. אז גם הזדהיתי איכשהו.

בקיצור, החלטתי לעשות מעשה. הספד מפוברק על רגעינו האינטימיים עם מצלמתנו, שלא היו ולא נבראו. לפחות שהיא תרגיש טוב אם היא תקרא את זה במקרה מתישהו, ותעדיף להמיר מציאות לא מחמיאה בחלום ורוד.

ולכל המכשירים האלקטרוניים שקיימים (או שהיו קיימים בעבר או שיהיו קיימים בעתיד) בביתנו, הספד זה הוא גם בשבילכם. זה שאנחנו מעבידים אותכם עד כלות, בלי חיבוק, טפיחה או לטיפה, לא אומר שאנחנו לא אוהבים. 

אולי לוקחים לנו אותה עוד מעט. אולי היא כבר איננה. זה שלא שמנו לב עד עכשיו לא אומר שהיא לא תחסר לנו. ההיפך, מעכשיו נתגעגע.