פעם שלישית גלידה הוא צעק לי ונעלם מאחורי הפינה.

חשבתי לרגע אם ללכת אחריו. בכל זאת הסתקרנתי נורא מאז הפעם הקודמת. אבל בסוף החלטתי שלא. שונא להיראות כמו נודניק. מילא להיות, אבל לא להיראות.

אחרי רבע שעה הוא שוב הופיע מולי, נכנס לאיזו חצר תל-אביבית טיפוסית.  אמרתי לעצמי אין ברירה, זה כבר מוגזם. במילא אין לי מוניטין של מי שנאמן לעקרונות שלו. נכנסתי אחריו.

אחרי מעבר בין כמה שיחים גיליתי אותו. כבר יושב על הרצפה. ואיתו קבוצה לא קטנה של אנשים. ציפיתי לגלימות כתומות או לפחות לסארי אחד או שניים, אבל איפה, כולם נראו והתלבשו שם נורמלי.

פתאום נראיתי לעצמי חשוף נורא. כולם יכלו לראות אותי. אבל אף אחד לא שם לב. לפחות הם לא נראו כמו מי ששם לב. ואז התקרב אלי מישהו מהצד. כנראה הוא עמד כל הזמן רחוק מהחבורה.

הוא שאל: "כן?"

שאלתי בחזרה: "זה כינוס מסוג כלשהו?"

"כן. כנס גמלאים."

לא נראיתי כמו מי שהשתכנע. הוא הוסיף: "אנשים שצברו עשרים גלגולי נשמות ומעלה".

אני: "איך יודעים? אולי גם אני מתאים לקריטריונים אבל אני לא יודע את זה?"

"יודעים"

"אז אני יודע. אני גם מתאים. אני יכול להצטרף?"

"אתה לא. קל לזהות את ההבדלים. אתה צריך לעזוב, מצטער."

"רק שאלה אחת. מה הם עושים פה בדיוק?"

"מתכוננים לסוף. חמישים זה ה-לימיט."

"הבנתי. ומה זה אומר הסוף? הם מתים אחרי זה?"

"יש כאלה שמתים הרבה קודם. זה לא נורא. אל תתעצב בשבילם"

"דווקא לא חשבתי עליהם. עכשיו אני חייב לדעת באיזה גלגול אני. כמה עוד נשאר לי."

"אתה מאמין בגלגול נשמות?"

"לא, לא ממש."

"אז תוכל רק להרוויח אם ככה."

"כן, אבל השאלה כמה."