איתרע מזלי וטיילתי לא מעט בעולם.

[בעצם לא איתרע. רציתי, תכננתי, יזמתי ובצעתי. על הרבה דברים ויתרתי עד עכשיו כדי לממש טיולים. אפילו התחתנתי בשביל אחד מהם]  

תמיד רציתי לכתוב משהו על הטיולים שלי.

[אבל גם עכשיו אני לא בטוח שאני מסוגל להגדיר במילים את מה שאני מרגיש ביחס אליהם]

ואני לא מדבר על יומן מסע או על חוויות מסוימות מטיול כזה או אחר. אני מתכוון לסגולות של הטיול, לתחושות שהוא יוצר אצלי, להשפעה שלו עלי, להיזקקות שלי לטיול הבא (או אפילו לתכנון של הטיול הבא). ואלו לא סתם מילים. הטיול, כמושג או כרעיון או כדרך חיים, נתפס אצלי כדבר בעל תכונות מטפיזיות כמעט. משהו לשאוף אליו ולינוק ממנו חיות.

[טוב נו. כשהתחלתי לכתוב קודם חשבתי שאין לי סיכוי להצליח בזה. עכשיו ברור לי שלא. כל ניסיונות התיאור נראים לי עילגים בהשוואה למה שמעורר בי זיכרון של moose זכר לוגם מאגם מתחת למאונט מקינלי, כשהפסגה שלו צצה בדיוק באותו רגע לכמה שניות מבין העננים ברגעים ראשונים של בוקר]

בייחוד רציתי לכתוב על טיולים מהסוג האהוב עלי. כאלו שנמשכים תקופה מספיק ארוכה, ככה שהסוף לא נראה באופק (לפחות לא בהתחלה), ומאפשרים לשכוח למספיק זמן את הצרות מבית, ולנטוש הרגלים יומיומיים ישנים שיושבים עליך ומעיקים רוב ימות השנה אפילו בלי שתרגיש. כאלו שנותנים לך לשקוע בשגרת טיול בלתי מופרעת. כל יום בפני עצמו. מאבק טיולי נטו. לאן לטייל היום, מה לקנות לאכול, איפה לישון. בלי בעיות ברומו של עולם. בלי בעיות לטווח ארוך. בלי בעיות של אחרים. התמקדות בצרכים הבסיסיים ובהנאה הבאה שתצוץ בדרך. כאלו שאין להם יעדים מוגדרים ומגודרים, אלא ההנאה שבהם נשאבת גם מהדרך ומעצם הטיול עצמו ולא רק מהשגת היעד הבא ברשימת המכולת הטיולית שערכת בבית, והכל נתון לשינוי בהתאם לנסיבות, למצב הרוח ולמזג האוויר. כאלו שכמות החיות והצמחים שעוברים במהלכם מולך לא קטנה בהרבה מכמות האנשים שנמצאים סביבך, אולי אפילו גדולה. כאלו שהטבע משחק בהם תפקיד ראשי ותרבויות שונות ומוזרות עוטפות אותך עם כל צעד. כאלו שאני אוהב.

[זה גם בטח לא אומר הרבה למי שלא חווה. צריך להיות בשביל לחוות וכו'. אז רציתי לכתוב, אז מה? לא על כל דבר אפשר מסתבר]

אבל מה כבר יש לכתוב עליהם? - האמת? המון. אבל לא ככה. זה צריך לבוא בטיפין טיפין. מבפנים החוצה. מהדוגמא הקטנה לעקרונות הגדולים. מיופיו המינימליסטי של המקדש הקטן שבמעלה הקרחון בהרי יונאן, שמגיעים אליו על סוסי פוני, אל ההשלמה. מבוהקו של אי הדגים שבמישורי המלח הגבוהים של uyuni, עטור קקטוסי הענק, אל ההארה. מעמימותם של ציורי הקיר הקלאנדוניים, שבלב הג'ונגל, אל התמונה המלאה. מדשנותו של billabong עלום שם בלב קימברלי, עטוף במדבר אדמדם אינסופי, אל ההכרה. מנידחותו של אי פאסיפי קטן בלב האוקיינוס הגדול, אל הרגשת הביחד.

[טוב נו. אז יש הרבה על מה לכתוב. את זה לא הכחשתי מההתחלה. ולגבי האיך אני כבר אמצא, אני כבר לא מודאג]

אוקיי. אז אולי. אולי נצליח לכתוב פה פוסט עם משא מוסף על גבו. אבל לא היום. מתישהו. היום התאמצתי מספיק עם ההקדמה הזאת, קצת נלחמתי בה. ההקדמה למה שיהיה ואולי לא. ואולי הקדמה לטיול הארוך הבא? הלוואי.