"כוחה של הפעולה הבודדת נעוץ בהשתלבותה עם פעולות בודדות אחרות לכדי מיקשה פעולתית רבת עוצמה שנהוג לכנותה בשם מטעה - אירוע"

"גורלות לא נקבעים - גורלות קובעים. גורלות קובעים אירועים"

בסוף כמובן התחרטתי. תמיד זה אצלי ככה. לא שאני תמיד מתחרט על הכל, אבל תמיד כשאני יודע שאני אתחרט בסוף, אני באמת מתחרט בסוף. פעם אחת אני צריך להקשיב לעצמי ולא להמשיך כשההרגשה הזו מופיעה. או לא להקשיב לעצמי ופשוט לא להתחרט בסוף.

הרמתי אותו וקראתי.

פתק צהוב עם פס דביק, מקופל לארבע.

במבט שני זה נראה יותר כמו פתק דביק עם פס צהוב, מלא קפלים.

למגע זה הרגיש כמו סתם משהו דביק ומקומט. אם הייתי רק ממשש ולא רואה אז לא הייתי מרים אותו בכלל. או שאולי הוא היה נדבק אלי ומתרומם מעצמו. לפעמים יש קארמות שבאמת קשה להתנתק מהן.

היה כתוב שם:   (בכתב יד רשלני. אולי מרוב מהירות. לפחות לא צפוף יותר מדי)

           מדחום.

           חבילת מסטיקים.

           שתי מחצלות.

           מחזיק מפתחות עם פיל מוכסף.

           לא לשכוח להכניס הביתה את הערמה שנשארה בחוץ (יהיה גשם!!).

           רותי - לא להסכים. גם אם היא תתחנן (והיא תתחנן!).

חיוך. אין כמו פתק צהוב ודביק כדי להזין כמו שצריך חלום בהקיץ הגון. ככה אני. Sucker של דמיונות. הייתי מסתפק בהרבה פחות, אבל למה לסרב ליותר. התיישבתי על ספסל קרוב (בניגוד לפחי אשפה, ספסלים כן צצים ברחוב כשצריך אותם).

מייד עלו לי בראש כמה שאלות מתבקשות:

- רשימת מכולת אמיתית או סתם שרבוט אסוציאטיבי?

- אוסף של עניינים לא קשורים או שיש איזה קו מנחה שמשותף לכולם?

- איך רותי מתקשרת לכל הסיפור?

- למה לעזאזל הם צריכים את כל השטויות האלה?

וישר אחרי זה צצו שאלות חודרניות וקשות יותר:

- מי זו רותי? אחותו? חברה שלו? ולמה שהיא תתחנן בכלל? אין לה כבוד עצמי לרותי?

- מי זה הכותב הזה שיודע מה יקרה? חזאי? והוא אוהב שמתחננים אליו? למה בדיוק?

- למה הוא כזה קשוח עם רותי? מה כבר היא עשתה לו? שיסכים וזהו.

- למי הוא כתב את הפתק? ואולי למי היא כתבה את הפתק? (הכתב לא ממש נשי אבל לכו תדעו). לעצמם? למישהו שמכיר את רותי?

- וזה שהפתק זרוק ככה על הרצפה, מה זה אומר? הוא סיים את תפקידו? או שאולי הוא נעלם ועכשיו הוא חסר למישהו?

לא ניסיתי לצמצם אפשרויות. גם לא להרחיק תזות לא סבירות. למה לי? זה לא סיפור בלשי שמחפש פתרון. אדרבא. שיצופו להן הסברות הקלושות ביותר. חלומות הרי ניזונים משאריות. באותו רגע יכולתי לחשוב על מאה אפשרויות ועל אלף הסתברויות.

רגע אחרי זה כבר איבדתי את חוט המחשבה.

הכלבה שלי, רותי, חזרה באותה שנייה מסיבוב מתמשך בגן הציבורי. קפיצה קלה לספסל, ליטוף או שניים, ושנינו כבר בדרך חזרה לאוטו. שלפתי מחזיק מפתחות עם פיל מוכסף מהכיס, מתנה שקיבלתי באיזו טיסת פנים בסין (בגלל שהיא נדחתה בכמה שעות בשל סערה שמטוס אחר של אותה חברה התרסק במהלכה כמה שעות לפני כן בהונג קונג), ופתחתי את האוטו. כשהגענו הביתה רותי קפצה מתחת לפתח של הדלת (אני חייב לזכור לתקן את הרווח הזה. כל החתולים מהשכונה נכנסים דרכו) וישר התיישבה על המחצלות החדשות שקנינו לה השבוע (שמחתי לראות איזו קנייה מוצלחת עשינו). זרקתי את המפתחות על השולחן, קול פצפוץ עמום בקע מתחתם (מה שהיה עד לא מזמן מדחום חדש).

נחתי קצת (ספה-זפזופ-סיגריה-פטל) ויצאתי לגינה. זכרתי שיש משהו לעשות בה, אבל בטח שלא להשקות. לפי העננים האפורים שבשמיים מתקרבת סופה. על אחד העצים היו מונחים שני שטיחים פרסיים שנורמה אוהבת נורא. רותי שוב השתינה עליהם אתמול והייתי צריך לנקות ולאוורר אותם בחוץ כל היום. הכנסתי אותם פנימה שלא יירטבו. מוזר. רותי לא זינקה עליהם מיידית, כמו שהיא תמיד עושה. משהו במחצלות עשה לה את זה (אולי הגירוד של הקש? באמת קנייה טובה. ועוד שניים במחיר אחד. ממש מציאה). יופי. עכשיו אני לא אצטרך שוב לשחק את הרע מול רותי.

התיישבתי שוב. הורדתי נעליים סופסוף. שני דברים היו דבוקים לי לנעל ימין. מסטיק ורדרד ופתק צהוב. ספוגי מים. מין עיסה שהזכירה לי יותר מהכל גלידת טנא-נגה של פעם בדיוק באותם צבעים.

כשיצאתי מבית החולים אמרו לי שייתכנו מקרי אמנזיה קלים. מזדמנים. לא משהו מסוכן או שדורש השגחה. אמרתי יופי ויצאתי. בדרך החוצה הסתכלתי אחורה אל הבניין הגבוה ואמרתי לעצמי שיש לו חזות מדכאת. המקום הזה ממש מזכיר בית חולים. לא יכלו למצוא מתכנן נורמלי לבניין משרדים?

מאז זה בא וחלף. כמו שהם אמרו, מזדמן. לפעמים מזדמן לאיטו ולפעמים ממהר להזדמן. פעמיים זה דווקא כן היה מסוכן. באמת מסוכן. אבל בסוף זה הסתכם באוטו מחוץ ורגל שבורה בפעם אחת, ובתינוקת שלומדת ליזום בעצמה תרגיל היחלצות מהמון שועט בפעם השנייה.

ניסיתי להפריד את הורוד מהצהוב. שני הדבקים התערבבו להם לדבק-על מזן חדש. לא הצלחתי לגמרי. קיפול אחד עוד נשאר וכמה מילים היו מוסתרות על ידי גומי מתקתק. אבל יכולתי להבין לפחות חלק ממה שהיה כתוב בפתק.

סוף א'

מוזר, אמרתי לעצמי. שוב מישהו שכח אצלי בבית פתק. ועוד כזה מלוכלך ורטוב. מה אנשים חושבים לעצמם. זרקתי את הפתק לפח. הלכתי לכיור כדי לשטוף את שאריות המסטיק מהאצבע. כשחזרתי רותי ישבה על השטיח הפרסי והתגרדה בהנאה. שתהנה. עוד שעה אני כבר אסלק אותה מעליו, כמו שנורמה ביקשה. אגב, בכלל לא התחרטתי. לא היה לי על מה. יותר נכון, לא זכרתי על מה.

סוף ב'

קראתי. הבנתי. נזכרתי (רותי זו רותי, המדחום כבר איננו, וכו'). אני לא ממש רגיל להרגשה הזאתי. יש יתרונות מובנים לשכחה.

זו היתה הפעם הראשונה שנזכרתי שלא זכרתי. עד אז תמיד הזכירו לי. גם את מה ששכחתי. וגם את זה שידעתי. וגם את זה שאני שוכח.

חייכתי לעצמי בשביעות רצון. עוד צעד קטן לשכחת השכחה. בסוף היא עוד תעלם לי ואני אתגעגע.

ממש לא התחרטתי על זה שהרמתי את הפתק. ממש לא. הרי לא כל יום אתה מקבל את העבר שלך בחזרה.

[הכותב מודע לסתירה בעניין החרטה, בין הפתיח לשתי הסיומות. ההסבר פשוט. הכותב עדיין לא החלים ממחלתו לחלוטין והוא נוטה לסתור את עצמו לעיתים קרובות. עם הקוראים הסליחה. הלוואי שהייתי זוכר על מה]

סוף כל הסופים

בבוקר שלמחרת קמתי מוקדם. רותי היתה שם. נורמה גם. גם התינוקת. יצאתי ולא חזרתי. גם לא למחרת. גם לא אחרי שבוע. בהתחלה קיוו שאני אשוב במהרה. אחר כך חשבו שאיבדתי את הדרך ולא זכרתי איך לחזור. חיפשו אחרי הרבה. שכנים, חברים וסתם אנשים חיפשו בכל מקום. אפילו הפיצו תמונות שלי ברחובות ובטלביזיה. כלום לא עזר. יצאתי ולא חזרתי.

אחרי כמה חודשים נורמה מצאה את הפתק. עם המסטיק עליו. יש פתקים שנוטים לא להיזרק ולא להיעלם. הם אוהבים לחכות בצד ולצוץ ברגע מסוים שהם חושבים שיהיה משעשע אם הם יופיעו דווקא בו. נורמה קראה מה שכתוב בפתק והתיישבה. לפי המימיקה שלה אני חושב שהיא חשדה שעזבתי עם איזו רותי, אבל אני לא בטוח. או לא זוכר. בכל מקרה, מאז היא לא אמרה כלום יותר על נסיבות היעלמותי.