אחד תפס אותי ברחוב בדרך לשניצל-בפיתה-עם-חומוס-צ'יפס-סלט-פלוס-שתייה-בקיוסק-של-הרוסים שלי, השני בדרך חזרה משם אל המשרד, והשלישי תיחקר אותי בכלל בטלפון. עוד לפניהם.

זה מוזר. אני לא יכול לחשוב על הפעם האחרונה שזה קרה לי. שלושה במכה. אני חושב שהממוצע הרב שנתי שלי עומד על אחד בשבוע, וזה עוד במקרה הטוב. ואני כמעט בטוח שאף פעם לא היה לי רצף כזה מרשים (אולי זה בגלל בעיות הזכרון הקשות שלי, אבל קשה לי להאמין).

בכל מקרה, איך שחזרתי מהקיוסק הלכתי ישר לראי בשירותי היוניסקס שלנו. אולי נדבק לי משהו למצח, שמשך את אותם אנשים דווקא אלי. הרי אני לא טיפוס-עם-פרצוף-מזמין-לשאול-שאלות שכזה. יותר מזה, אני בדרך כלל מצליח להפנות מבט הצידה, מבעוד מועד, לפנים שהשפתיים נפתחות כדי להפריח את השאלה באוויר (ואף מילה על תרגיל החיטוט באף המפורסם שלי).

אבל לא שמתי לב לשומדבר יוצא דופן (וזה בהתעלם מהשומדברים יוצאי הדופן הרגילים שנמצאים שם דרך קבע, בין הקרקפת לסנטר, וכאלה לא חסרים). את החיפוש אחר העין השלישית עשיתי לצלילי מוזיקת מים צהבהבים זורמים. לפחות אני מנחש שזה היה הצבע. ככה זה עם קירות סנדביץ' דקיקים. מיהרתי לצאת משם לפני רעש הידית המתהפכת שתמיד מלווה את רעש המים הנופלים ולפעמים גם רעשי רוכסנים נרכסים. 

האמת, עוד כשירדתי במעלית למטה שאל אותי מישהו על התספורת שלי, ואני הרי הסתפרתי כבר לפני כמה שבועות. מה פתאום הוא שם לב לזה רק עכשיו? אולי זה גם היה מין אות. אולי אני ביום כזה שגורם לאנשים לשים לב אלי יותר מתמיד. אולי זה זוהר כזה שבוקע מכל אחד רק פעם בחודש. כזה שנקלט לא בחושי הראייה אלא בחושים העוקבים. אלו שמכוונים אותך להפנות מבט לאיזה אובייקט, אבל לא בברוטאליות ובישירות שעושות את זה העיניים. מניפולטיביים לא קטנים החושים העוקבים האלה, הם בסוף מקבלים את שלהם, רק שאתה לא יודע שמישהו כיוון אותך בכלל.

ולמה רק פעם בחודש. אולי רק פעם בשנה. ואולי בכלל רק פעם בחיים. אני מקווה שלא פספסתי הזדמנות לנצל את חמש עשרה הדקות האלה למשהו יותר מעשי ומועיל. זכייה בלוטו למשל. או לפתור נוסחה מתמטית בלתי פתירה. ליצור מים ממטבעות קטנים ברחוב. יש עוד מליון ואחד דברים שווים שאולי הייתי יכול לעשות, אם באמת אלה היו חמש עשרה הדקות שלי. אבל לא הכל ברבע שעה. לא צריך להגזים.

אפוף במחשבות על הסיכוי שאולי היה לי ואיננו עוד להיות מיליונר - ועטוף בפיתה (די שמנונית יש להודות) עם שניצל ושאר תוספות - התיישבתי בחזרה בכסא. רגע (מצאתי שנייה פנויה כדי להרהר), כיוונתי אותם נכון בכלל? אולי הם תועים וטועים עד עכשיו. מקללים אותי בלי לדעת מה שמי. שיהיה. כבר בצעתי עוולות יותר נוראיות בהרבה. בפעם הבאה אני אתחפש למי שחושב שהוא לא יודע וזהו. או אפילו בטוח בזה. עדיף בהרבה על מי שלא יודע אבל חושב שאולי הוא כן.

ככה זה כשמנסים להיות נחמדים. זה תמיד נגמר מול הראי בשירותים. אבל לפחות שם יש הזדמנות לשטוף (to flash) את הכל לירקון ומשם לים.