קראתי קודם באחד הבלוגים הערות לפוסט על ביוטופ, ואיזה ילדון נחמד אחד התלונן שם בקול רם על מה שצפוי לו מחר בבית הספר. וככה הוא התנהל לו:

            "ולחשוב שמחר צפוי יום משעמם שכולו רק רבין. פויה."

ישר עלה לי חיוך בלתי נשלט על הפנים. ולא רק בגלל הפויה. לא ממש רציתי לחייך, לאור הנושא וההקשר, אבל זאת האמת. חייכתי. וזו דווקא היתה הערה נורא תמימה בעיני. בערך מה שאני הייתי אומר  על יום השואה בבית הספר (כפי שהעירה לי בעלת הבלוג ובצדק), שעמום אחד מתמשך. אולי חשוב, אבל מתמשך. ואפילו אם לא יותר מתמשך מחשוב, עדיין, מתמשך.

[משום מה, תמיד כשאני חושב על דברים מעייפים או משעממים, מתגנב אלי פיהוק. גם כשאחרים מפהקים לידי פיהוק קטן שנחבא מאחורי יד מסתירה, זה מספיק כדי לגרום לי גם. יש להם מנגנוני אתרעה טובים מאוד כנראה. ואולי זה בכלל מדבק]

ביום שרבין מת שברתי את הכוס האהובה עלי. אין לי מושג למה היא היתה כה אהובה, היה עליה ציור של ויליאם הכובש מנצח על חבורת מלחים בספינה עם מפרש מרובע ענקי, אבל זו עובדה, היא הרי החזיקה מעמד יפה מאוד כמה שנים טובות, עוד מבית הספר, דבר נדיר ביותר אצלי. אולי זה היה בגלל שהיא היתה ענקית. לפחות בעיניים של פעם. בכל מקרה, לגמתי ממנה חלק נכבד מלגימות התה-עם-חלב שלי, לרוב בדרך החוצה לבית הספר, אבל לא רק. היום הבן שלי קורא לזה "משקה המלכים". קצת מצחיק אותי משחק ההקשרים הזה: מלך - ויליאם הכובש - רבין, אבל זה תוצר של המציאות. הבן שלי עוד לא יודע כלום, לא על ויליאם הכובש ולא על רבין.

שברתי בכוונה. כעסתי כנראה. בטוח שכעסתי. אבל לא ידעתי על מה יותר. אם על הרצח המטומטם, על העתיד הלא ברור (נדמה לי שאז חשבתי שזה מין "מיני סוף העולם" ומחר הכל יכול לקרות), או על זה שנורמה הלכה להפגנה בעד השלום לבד, ואני סרבתי ללכת כי היה אז בדיוק בטלביזיה משחק כדורגל שבא לי לראות. חשבתי שאני אוכל ללכת להפגנה הבאה בתור. השלום יסתדר גם בלעדי. אבל מסתבר שטעיתי ולא היתה לי הזדמנות לכפר על זה. ל"הפגנה" שהיתה אחרי רצח רבין כבר הלכתי. אבל תודו שזה לא אותו הדבר.

היה איזשהו שלב שנורמה צלצלה אלי מהטלפונים הציבוריים למטה, מתחת למדרגות של העירייה, ואמרה לי שיש אווירה כייפית וממש יפה ושאני אבוא ואראה את הסוף, אבל עמדתי על שלי. בסוף ההוא ירה ברבין שני מטר מאיפה שנורמה צלצלה אלי, וכל זה קרה בערך רבע שעה אחרי אותו טלפון. עד היום נורמה לפעמים מנסה לשחזר אם היא ראתה אותו מסתובב שם או לא. לפעמים נדמה לה שכן, אבל אפילו בנורמה הזכרון לפעמים מתעתע.

כשנורמה חזרה הביתה, אחרי שהערב נגמר, היא לא ידעה כלום. הבית שלנו היה במרחק הליכה מהכיכר והשמועה עוד לא הגיעה אליה. בטלביזיה היה ישר מבזק מיוחד שהכה בי, ואני, רגע או שניים אחרי שבירת הכוס, שמעתי אותה עולה במדרגות לקומה האחרונה. אני חושב שעדיין לא אמרו שהוא מת, אבל לפי הפרצופים של האנשים בטלביזיה זה היה ברור. כשסיפרתי לה, היא אמרה לי משהו כמו "טוב, יופי" במעין חצי אי אימון חצי תוכחה, בפרצוף שאומר "איך אתה צוחק על דברים כאלה". אחרי זה היא בכתה לא מעט. אני חושב שגם אני, אבל אני לא מצטיין בזה. והרבה אחרי זה הפסקנו לבכות, והדחקנו את הרצח לפינה הראויה בזיכרון הקולקטיבי שכל אחד מאיתנו נושא עמו, מי פחות ומי יותר.

מעניין אם נורמה, כשהיא נזכרת במה שהיה שם - כי הרי הקרבה הפיזית למקום הרצח מקרבת גם את הנפש לאירוע - אומרת לעצמה "אוי לא. עכשיו יהיה לי עוד יום משעמם שכולו רק מחשבות על רבין". אני מניח שלא. אם כבר, אבל אצלה זה בטח יהיה יותר בכיוון של מעצבן (הצד הפחות פוטוגני של מעציב) מאשר משעמם. אולי עמוק בפנים, בתוכה, ובלי שהיא תודה בזה בכלל, אפילו לא כלפי עצמה, היא קצת כן. אומרת לעצמה את זה.

[ממש לא התכוונתי לכתוב פוסט על רבין, ועוד כל כך בסמוך ליום מותו הקלנדרי. אני די רחוק מכתיבת הספדים או רגשות כלפי גדולי אומה. אני בכלל לא חושב שיש לי כאלה. ואני גם לא בין אלה שאוהבים לספר איפה הם היו כשג'ון קנדי נורה. אבל החבירה בין ה"רצח" ל"שעמום רצח", והחיוך שלאחריהן, קצת הכריחו אותי. קורה]