לקח לי זמן לגלות שאם מסתכלים על הצד של כל כוס, כתוב שם במאונך ובקטן שחלק מההכנסות ממכירת הכוסות עובר כתרומה לאיזושהי קרן למען נפגעי מגדלי התאומים (WTC Relief Fund). אני עוד לא סגור אם זה כתוב מול החצי המלא או הריק של הכוס. בשביל זה צריך סרגל מדויק. מעניין למה משייכים את מה שנמצא ממש באמצע הכוס. נראה לי שזה חלק מוזנח מחשבתית. אבל מי בעצם רוצה להיות חלק מפתגם.

קצת מוזר לשתות מכוס תרומות. כשאני מגלגל את זה בראש עכשיו זה נשמע לי תנ"כי משהו (כמו כוס מעשרות, אם יש דבר כזה בכלל) או שיקספירי (כוס תרעלות). ועוד יותר מוזר לגלות שהכוס שכבר שתית ממנה היא כזאת. מעניין אם למיץ-פטל יש טעם אחר בכזו כוס. יום אחד אני אשווה.

אז מסתבר שאני (טוב לא בדיוק אני, אבל המשרד שאני עובד בו) תורם כסף לאמריקה הגדולה. קצת מוזר, לא? אולי זו עסקה סיבובית שקשורה למענקי הביטחון שאנחנו מקבלים מהם. בכל זאת, אנחנו שותים פה כמויות ממש לא מבוטלות של קפה (ופטל) כל יום. ומה לי ולאסון התאומים בכלל? אמנם יצא לי לעלות פעם מזמן על אחד מהם, ואני מודה שהם לא היו כאלה מכוערים, אבל חוץ מהשיר של גידי גוב על אלף כבאים, הם לא מעוררים בי יותר מדי זיכרונות מהעבר. וקצת קשה לי לתת סימפטיה לאסונות של העולם הגדול, כי לאסונות הקטנים שלנו כאן אין הרבה סימפטיה בעולם. וגם אחותנו הגדולה, או הורתנו המאמצת, תבחרו מה שתבחרו, לא הרבה יותר טובה מהשאר. תדברו פעם עם חוואי מהמישורים הגדולים ותבינו לבד.

האמת, אני לא תורם גדול, ובדרך כלל כשאני רואה קבצן ברחוב אני רק נזהר לא לדרוך עליו, ולא הרבה יותר. כנ"ל לגבי אלו עם הכוסות ברמזורים (אותם אני נזהר שלא לדרוס) וכנ"ל לגבי כל זמרי ונגני הרחוב והמתרימים למיניהם בבתים (אבל איתם אין מה להיזהר).

אמרתי בדר"כ? אז תמיד. לא זוכר מתי בפעם האחרונה נפרדתי מאיזשהו שקל לטובת הומלס או פוקד רחוב אחר. גם מסיגריה לא. רק כשהבן שלי עמד על זה. ובדרך כלל הוא עומד על זה רק כשיש איזה ליצן או ג'אגלר בסביבה, שהם בעצם לא נכללים בעסקי התרומות. כנראה שגם הוא כבר למד לא לראות את אלו ששוכבים על הרצפה בלי לזוז יותר מדי זמן.

זה לא שאני לא מאמין לכל האנשים האלה שהם נזקקים. אולי הם כן. אולי חלק מהם באמת צריך כסף כדי לשרוד. אולי אפילו חלק מהם לא מסוגל לעבוד ולהרוויח למחייתו מאיזושהי סיבה שקשורה למוזרויות. אבל קשה לי עם הנתינה הזאתי מכמה סיבות.

א. החצי-דרישה-חצי-תחנון "אחי, יש לך סיגריה לתת" לא ממש עושה לי את זה. אמנם אחרי הסירוב החד משמעי וסיבוב הראש המהיר אני מרגיש לא נוח, מגלגל בראש את שוויה של סיגריה (אחד חלקי עשרים ממחיר הקופסה, קל לחשב), ואפילו קצת מתמלא רחמים רגעיים, אבל מיד אחרי זה אני תוהה ביני לביני למה מישהו רעב לא יעדיף כסף לאוכל על פני סיגריה, וכמוצא שלל רב אני מרחיק ממני את מסכנותו באחת.

ב. תמיד עולה לי בראש המחשבה ש"אם אני יכול לעבוד אז גם הם". ולשבת ברחוב כל היום ולהתנוון נראה לי עבודה קשה נורא במילא, אז רק שימירו מקצוע למשהו יותר ריווחי ודיגניטיבי (אם כי אני לא בטוח לגבי הרווחיות, עשיתי פעם חשבון והם יכולים להרוויח לא רע מזה).

ג. הם ממש לא אסתטיים, אבל ממש. לא שאני הכי נקי בעולם, ויהיו כאלה שיעידו על זה, אבל בכל זאת (כאן נכנסת לפעולה הדודה הפולנייה שלא היתה לי), קצת מייק-אפ תוצרת בית לא היה מזיק. האמת, אין לי שומדבר נגד סחבות או צבע שחור, ואפילו לא נגד שיער מדובלל ומגורז, אבל הציפורניים האלה שמציצות מהחור בנעל או מהסנדל, גדולות עד כדי אימה ומאיימות לקרוע לגזרים נמר שיעבור בסביבה בקרב פנים מול פנים, זה כבר יותר מדי גם בשבילי. גאד-דם-איט. מספריים, בן אדם, מספריים.

ד. אני רוצה שיסבירו לי קודם כל למה הם לא מסוגלים לתפקד. ואם הם לא מסוגלים לעשות את זה אוראלית (זרים, אילמים או סתם רפי שכל), שיסבירו בתנועות מהירות. אני זקוק למידע הזה משום מה. עלון הסברה קטן או שלט על הצוואר היו יכולים לעזור גם. אני מודה שבאמת יש כאלה עם קרטון ועליו רשום באותיות מאירות עיניים משהו בסגנון של "אני תייר ונשארתי בלי דרכון ובלי כסף", אבל אני חשבתי על משהו יצירתי יותר. הרי יש להם את כל היום לעצמם, שיהיו קריאטיביים קצת.

ה. וכנראה הכי חשוב (לפחות על פי פרויד בטח), פעם אחרי הצבא עבדתי בהתרמות. הייתי עובר מדלת ודלת ומתרים לאיזה ארגון עם שם דומה לשם של ארגון ידוע. אני קיבלתי אחוזים מההתרמות ואין לי מושג לאן עבר הכסף. אולי לצדקה (אחרי גזירת קופון של מי שהיה מעלי בשרשרת) ואולי בכלל לא. אחרי כמה סיבובים בכל הבתים בצפון הישן של העיר הגדולה, אפילו התחלתי להכיר פרצופים פה ושם. הם כמובן לא הכירו אותי. אני הייתי המתרים שפרצופו נשכח, אבל אני זכרתי אותם. לפחות חלק לא שולי מתוכם. בסוף גם קודמתי לדרגת מתרים ראשי, וארגנתי בית ספר ליום התרמה בלתי נשכח, כשאני מלווה בקלטות הסברתיות. אני חושב שעדיין לא סגרתי את המעגל הזה, ותחושות אי נעימות מסוימות, לא גדולות מדי, עולות בי מפעם לפעם בהקשר הזה. לפחות שידעו כולם שהכסף הלך למטרה טובה. טיול אחרי צבא בחו"ל עם נורמה.

ולא חסרות עוד סיבות למה לא לתרום, תאמינו לי, מהעובדה המצערת ש"לי גם חסר ואין לי מספיק כסף כדי לגמור את החודש בעצמי", ועד לדרישה הלגיטימית שהקבצנים יתנו תמורה בעד האגרה (שיעשו משהו שווה; ירקדו, יופיעו, אולי מופע סטנד אפ קטן. אבל מצד שני אני גם לא תורם לנגני רחוב). אה, וקמצנות גם. בלי הקמצנות לא הייתי מגיע לאן שהגעתי, זה ברור. תחשבו פעם כמה זה 10,000 ימים (27 שנים בערך) כפול שקל אחד ליום. אין ספק שהתעשרתי מגיל שמונה ועד היום בזכותה.

אבל בשורה טובה אחת בפי לציבור הקבצנים. יכול להיות שאם לא הייתי משנורר כספים בעצמי בעבודת-אחר-הצבא שלי, אז הייתי תורם היום ביד נדיבה. בקיצור, זה לא אתם זה אני.