בטיול לברזיל הסתבר לי שהילדים שלי מפיקים הנאה עילאית מהחדרת קרס ללוע של דג. זעקות השמחה שבקעו מהגרונות של הגדול והקטנה, כשהם העלו דגים מפרפרים מהמים, החרידו מרבצם גם את האמיצים שביגוארי האמאזונאס.

בניגוד אליהם, אני לא נמנה על חובבי הדייג. אני סולד מהקטל, ואני גם לא מצליח ליהנות מהתפיסה עצמה. אבל בכל זאת, כשאתה דג דגי פירניאה, יש לך איזושהי הרגשה של Fair Play, מכיוון שהניצוד עם השיניים הקטנות והחדות יכול היה להיות באותה מידה גם הצייד, וההיפך, הצייד עם השיניים המצוחצחות יכול היה להיות הניצוד. וכשאוכלים את הפירניאה שניצודה לארוחת ערב, אובד גם הטיעון של ספורט של הרג לשם הרג. רק חבל שהן לא טעימות במיוחד.

אבל מה כל זה משנה, כשבסוף מניחים את החכה בצד ופשוט נהנים מהשקיעה שמשתלטת על העולם, בצבעים שונים בכל ערב.

היי לכולם. הנה חזרתי אחרי 6 שבועות מהכפור המשווני, שם נהניתי עד מאוד, אם זה לא מיותר לציין עובדה כה ברורה מאליה. אני מקווה שכולכם נהניתם מההתנתקות שפסחה עלי ברוב טובה, ושניצלתם את היעדרותי כראוי.  

בשבועות הקרובים אני מניח שיהיו פה לא מעט פוסטי-תמונות, לאור המצבור הדיגיטאלי שאגרתי, והיום זה רק הסיפתח. אבל בבקשה לא לטעות ולחשוב שהבלוג הזה הוא מאותם בלוגי תמונות סדרתיים שצמחו בישראבלוג כמו פטריות לאחר הגשם - אף תמונה לא שווה באמת אלף מילים, אם אלה המילים הנכונות.