אתמול הדגימה סופת ההוריקן קתרינה את כוחו של הטבע על חשבון תושביה התמימים של ניו-אורלינס. ואני עוד זוכר טוב מאוד את הצונאמי האימתני של מזרח אסיה מלפני כמה חודשים. יש בו בטבע, כשהוא מחליט להשוויץ ברבים, עוצמה מרתקת-משתקת שלא מוצאים במעשי ידי אדם, שיוצרת הרגשה של משהו גדול וחזק מאיתנו, ולא מאיתנו כפרטים, אלא גדול מהחברה האנושית כולה.
קשה שלא להרגיש ככה, גמד אנושי אל מול נפילי הטבע, כשנמצאים מול, מעל או מתחת למפלי האיגואסו, על גבול ברזיל וארגנטינה. לפי הספר, יש כמעט 300 מפלים באתר, בגובה ממוצע של 70 מטרים כל אחד, והם מתפרשים על פני כמה קילומטרים. אבל כל זה לא משנה כשעומדים ב"לוע השטן", מוקפים בכמויות אדירות של מים שוצפים (פי-5 ממפלי הניאגרה), ופשוט משתאים. הסטטיסטיקה היא פרט שולי אל מול המופע הכוחני הזה של הטבע.
יש לי כמה עשרות תמונות וקטעי וידיאו משם, תקריבים ותמונות פנוראמיות, אבל כל התמונות חוטאות לאמת, שאותה צריך לחוות לא רק בעיניים, אלא גם לשמוע את הרעש ולהרגיש את הרעד. ובכל זאת, הנה כמה תמונות מייצגות.
הנה הם, תמימים שכמותם, רחוק מלמעלה, מהמטוס:
והנה הכאוס מקרוב:
וקצת יותר מרחוק:
והנה מראות חצי פנוראמיים (את המפלים כולם לא הצלחתי לצלם, אלא רק חלקים קטנים מהמכלול):
ויש גם נופים אינטימיים יותר, של ג'ונגל בצל המים:
אבל החוויה הכי גדולה היתה להיכנס עם סירת ספורט אל תוך לב המפלים. זה רטוב וקר וגם קצת מפחיד, ממש לא דומה לשיט הרגוע בסירות הגדולות שבמפלי הניאגרה, אבל רק שם העוצמה באמת ניתחת עליך, במשמעות המילולית של המילה.
וכמובן שיש גם דברים מעניינים יותר ממפלים, כמו סנדביץ' עסיסי, למשל: