רציתי לפתוח בזה שכתבתי פה ושם הגיגים אופייניים אבל התאכזבתי מהכתוב, ואז פשוט גרסתי הכל בדחף בלתי נשלט, שוב ושוב, ובגלל זה חודש נובמבר היה הדל ביותר מבין חודשי הבלוג הזה עד כה (מה שמעמיד אותו מיידית במקום השני מבחינת הפוריות).

האמת שלגרוס זה דבר מהנה ביותר. בייחוד למי שכותב כמוני על המחשב ולכן לא נאלץ לראות את כתב ידו נמעך, מתרסק ומתעוות בין שורה ארוכה של שיני מכונה חדות. ההנאה מללחוץ על הכפתור האדום עד שהרעש הגריסתי החזק דועך היא די מרובה. זה דווקא מעורר שאלות ביחס לטבע החייתי שלנו (שלי?), בייחוד נוכח הברק הזה בעיניים שמופיע למראה הקיצוץ השיטתי הזה של הדפים הלבנים וחסרי הישע.

כשהייתי קטן הייתי נרתע למראה הבשר שהיה נטחן באופן שיטתי ויומיומי להחריד במטחנת הבשר של סבתא שלי. קציצות לנכד, איך לא. היתה לה מטחנה מתכתית כבדה עם מנואלה, שהיתה מחוברת לצידי השולחן בתופסנים עם הברגה לתחתית שלו. לא היה מעורב בזה דם, אבל העיסה הזאתי שהיתה יוצאת בנקניקים עגולים וארוכים ישר לקערה היתה די מפחידה. וזה עוד לפני שפינק פלויד התחילו להריץ ילדי בית-ספר לתוך מטחנת בשר ענקית. אבל הייתי מציץ. בכל זאת. השאלה אם יש הבדל בין זה לבין המגרסה המשרדית שלנו, מין גלגול הייטקי ונקי של אותה מפלצת מעוררת פלצות, או שהנייר סובל הכל, כמו שאוהבים להגיד בהקשרים אחרים. וזה עוד לפני הקונוטציה השואתית המתבקשת. מעניין מה הנאצים היו אומרים על הרעיונות של רוג'ר ווטרס, הרי הם חסרו ציניות, הם עוד היו יכולים לקחת אותו ברצינות. גם בקטע של התולעים.

אבל לא נשתמש היום בסיפורי כיסוי גריסתיים, שממילא נטחנו על ידי עד דק במשך השנים (לא התאפקתי מלעשות שימוש בכפל הלשון השחוק הזה). ובגלל שתי סיבות: (א) זו לא האמת (דבר שלא היה בו מספיק כדי להכריע לבדו את הכף), ו-(ב) האמת קצת יותר מעניינת (וזה די נכון בתור כלל אצבע אפילו).

פשוט הייתי עסוק. נגרסתי לי במטחנת הבשר הכלל משרדית שמקיפה אותי חלק נכבד ביותר משעות היממה. קשות. ופה אתם יכולים להכניס את כל הדימויים מלמעלה, הם כולם תקפים במקרה הזה. עכשיו אני לא יותר מדמות מטריקסית טיפוסית שמחולקת לה להרבה בלוגבוראים קטנים.

"עסוק מדי מכדי לכתוב עלינו?!" (כך יצירי ויצורי הבלוג ספק שואלים ספק מתריסים לעברי)

"וכי למה תלינו? חזרתי-חזרנו לא רק מחודשים-מאוששים אלא גם חצויים-מחוזקים יותר מתמיד. והכל בזכות ניתוצנו העצמי במגרסה הססגונית שבמרתף המשרד. זללנית עובדי-משרד שכמוה"

"ומה זה אומר בדיוק? שמעכשיו תדבר כל הזמן ברבים ובצמדי מילים? נפוליאונים קטנים לא חסרים פה בישראבלוג."

"אוקי, הרמז נקלט. תגידו, יש לכם פלסטר כל-גופי בשבילי? קשה לאחות באופן טבעי מה שנקטם ביד רמה ונחושה כל כך."

"פלסטר לא ימלא את התפקיד. וגם קשה לנשום כשעטופים מכף רגל ועד ראש. את לא נראה כמו מי שזקוק לקונדום אנושי. אתה רק צריך לכתוב פה מילה ושם הברה ותתאושש לבד."

"אני יודע. זה כבר קורה מעצמו כנראה. ואיך הגעתם בכלל לקונוטציה המינית הזאתי? מה לי ולזה. בלוגבורא ראוי אמור בכלל  להיות א-מיני, מין אנדרוגינוס שכזה. אבל זה כבר נושא לפוסט בפני עצמו."

"ברוכים השבים בלוג בורא."

"ברוכים הנמצאים."   [פאוזה]   "אה, ורק תזכרו. מהיום, אם תתנהגו לא יפה תהיו מועמדים לגריסה."

(אף פעם לא האמנתי בשיטת ההפחדה, אבל הגיעו אלי שמועות על מרד עתידי אפשרי, והקטע הזה שהם התחילו לדבר על סקס פתאום, גרם לי להגיב בצורה קיצונית משום מה)