ועוד צבעוני. מבחוץ ומבפנים. לא עוד כהות חד-גונית. מעניין מה זה אומר עלי. ההפכתי להיות בלוגבורא צבעוני שכזה? מסופקני.

שלשום התקשר אלי איש מכירות של חברת הטלפונים הניידים האלמותית שאני עושה שימוש רציף ונאמן בשירותיה המוגבלים והיקרים. "יש לי הצעה מפתה בשבילך" הוא אמר. אני, מסופק (תכונה שנפוצה אצלי כנראה יותר ממה שחשבתי עד שהיא עלתה בפוסט הזה פעמיים ברציפות), הסכמתי לפגישה במשרדי, מאנו-א-מאנו, איש המכירות ואני. האמת שידעתי מראש שהוא ישלוף יותר מהר ממני, ובכל זאת הסכמתי, במין מאזוכיזם שכזה או מתוך אמונה בלתי נדלית ונאיבית משהו בכך שייתכן ובאמת רוצים להיטיב עמי.

אתמול הוא הופיע במשרדי, מוקדם מהמתוכנן (טקטיקת מכירות ידועה?), עוד לפני שהספקתי לבחון את הדגמים המשופרים שנוצצים להם באתר הבית של החברה. לשם שינוי, החבילה שהוא הציע לי נראתה באמת טובה יותר מהחבילה שיש לי היום. איש המכירות טען שאני לקוח מועדף וזו הסיבה. הייתכן? שמרתי על ארשת חביבה, וגם הוא התנהג בקלילות, כאילו אנחנו לא מודעים לקרב המוחות או הכוחות שהיה ממש בעיצומו באותם הרגעים.

לבסוף הרמתי דגל לבן. עם עובדות (גם אם לא בדוקות) לא מתווכחים. זו כבר לא היתה שאלה של "אם", אלא של "איזה". חמישה מכשירים הונחו על השולחן, כל אחד כולל רשימת תכונות אין-סופית, ומילים לועזיות חסרות משמעות נזרקו לאוויר. ניסיתי להראות בקיאות, כשאני משלב בשאלותיי הברות שנהגו קודם לכן על ידי איש המכירות. נראה לי שהצלחתי יפה, כי הוא ענה על שאלותיי באריכות, ואפילו בצפייה ממוקדת לא הבחנתי בצל צילו של חיוך מתנשא מצידו. או שהוא פשוט איש מכירות למופת. כזה שגם מנצח וגם גורם לקורבן להרגיש בלתי מובס.

שניים מהם הגיעו לגמר, אבל קשה לי לשחזר על איזה בסיס נופו האחרים ועל בסיס מה נותרו על כנם שני ברי המזל. חזרתי שוב על חלק מהשאלות על מנת לוודא, והסתבר שהתכונות של שניהם דומות. ניסיון מצידי לקבל מאיש המכירות את הפרופיל הממוצע של המשתמש בטלפון א' והמשתמש בטלפון ב' לא צלח. מסתבר ששניהם דומים. המשתמשים הממוצעים. "אז החלוקה בין טלפון א' לטלפון ב' היא רנדומלית טהורה?" הקשיתי. והוספתי - "באמת אין טיפוס א' וטיפוס ב' ?". איש המכירות סרב לאבחן בין השניים. הבחירה נשארה שלי בלבד. מסתבר שהוא היה נדיב למדי בכך שהוא עזר לי לנפות את רוב הטלפונים, אך הוא התעקש שהבחירה הסופית תהיה שלי. בטח זו עוד הנחיה שמופיעה בספרי ה-"איך להיות איש מכירות מוצלח יותר".

בסוף בחרתי את זה שנראה דומה יותר לנייד הקודם שלי. כדי שהמעבר יהיה חלק ומוצלח, וגם בגלל שלא היו לאיש המכירות חוברות הדרכה לתפעול הטלפונים. מכה פוטנציאלית קשה לעכבר הוראות שכמותי. לא נורא, היום נקמתי באנשי ההדרכה הטלפוניים בעזרת סדרת שאלות מתוחכמות וקשות להתרה שהנחתתי עליהם ברצף.

אבל בלי זיכרון. הסנכרון לא עלה יפה. נותרתי עם טלפון ללא מספרים. כמו ספר בלי הקדשה, שאפשר לקרוא בו אבל לא בטוח שיש למי להקריא. במצב רגיל הייתי מתקשה להתגבר על הרעה החדשה שצצה לה משומקום, אבל יצרני הטלפונים חשבו כנראה על הכל מראש, ושלחו אותי לתקופת צינון בת 24 שעות, שבמהלכה (א) אי אפשר להשתמש בצעצוע החדש (ניחוש שלי - כדי להגביר את החשק והציפייה), וגם (ב) מתקהה כל אכזבה שהיתה ידוע מראש בקשר עם המכשיר החדש.

היום בבוקר כבר בהיתי בצבעוניות המסך, כשאני מחכה לצלצול הגואל, אבל זה לא הגיע. אני, כמי שמורגל לישן, שהיה מצלצל גם כשלא רציתי, לא הצלחתי להסתגל לחדש, שלא צלצל דווקא שרציתי לשמוע אותו מחלץ את עצמותיו הקוליות לראשונה. לרגעים חשבתי לערוך שיחת סרק סתמית עם אחד ממכרי, ואולי אפילו לבקש שיתקשרו אלי בחזרה, אבל לבסוף הגעתי לסיפוק עצמי, כשאני עורך שיחות בין הטלפון המשרדי לנייד וחוזר חלילה.

כבר כתבתי בבלוג הזה פעם על געגועים למכשירים חשמליים, והפוסט הנוכחי עוסק בחדש ולא בישן, אז אני לא מתכוון להאריך בדיבורים על הנייד הישן, החבוט והאהוב שלי, נושא בשורת ה-WAP מבחינתי, אבל ממש לאחרונה נתקלתי בתגובה לאותו פוסט היסטורי שבה הובעו געגועים לטלפון נייד, אז גם אני אתוודה שהצצתי בשלי הישן שנייה לפני שהוא נעלם בתיקו של איש המכירות, ואותה הצצה בכחול המהוה ההוא עדיין חרוטה בזיכרוני.

אז מתוך נאמנות לנימה האופטימית-פסימית שליוותה את הפוסט הזה, אני אסכם ואגיד שאני מצפה לימים יפים בחברתו של החדש, זאת אומרת כל עוד לא יגנבו אותו, כי ביטוח לא עשיתי בגלל היוקר.

וצבעוני כבר אמרתי? ואני חושב שהוא גם יודע להתקשר לפי הוראות קוליות, אבל אני לא סגור על זה. אולי זו רק משאלת לב. מחר אני אציק שוב פעם לאנשי השירות הטלפוני בעניין הזה. שילמדו מה זה לתת לי טלפון חדש בלי חוברת הפעלה.