יומני היקר - ישראל, 1998

התלבטתי

כבר הרבה זמן שאני לא מסוגל להחליט מה לעשות. זה לא שחסרות לי אפשרויות. ההיפך, יש מספיק. אבל אף אחת לא נראית לי. ואני לא מדבר על עניין מסוים שדורש הכרעה. אני מדבר על הכל, ועל כל הזמן.

מחשבות על אימפוטנטיות עלו בראשי, אני לא מכחיש. אבל לא בזה העניין. אני פשוט אינדיפרנטי לכל בחירה. אני כן מסוגל להצביע על הברירה הטובה יותר בדרך כלל, זאת אומרת זו שנחשבת להכי טובה בעיני כולם או שהיא מתבקשת מבחינה הגיונית ואפילו אולי קורצת לי רגשית, אבל זה שמשהו יותר טוב ממשהו אחר עוד לא הופך אותו לנחשק.

ושלא תחשבו שאני מתכוון רק להחלטות הרות גורל, אותו דבר תקף גם ביחס למה לשים בפיתה בבוקר. אבל גם לדברים יותר חשובים כמו מה ללמוד או לאן לנסוע.

התייעצתי. עם מי לא. על כל אחד הפלתי את סוגיית האפאטיות שלי וחיפשתי פתרון או לפחות הבהרה. היו כאלה שאמרו שחסר לי עניין בחיים והמליצו לי לחפש איזה אתגר. או אהבה. היו כאלה שהציעו לי לצאת לחופש ממושך ולטעון מחדש את המצברים שהתרוקנו. היו גם כאלה שטענו שאני בדיכאון והציעו לי טיפולים כאלה או אחרים. מהוליסט ידוע בגליל, דרך מחטים, אבנים, מגנטים וזמזומי מנטרות, ועד לעזרה מקצועית ממלכתית. ואפילו היו כאלה שאמרו שהחיים דפוקים אז מה אני מתפלא בכלל.

Sorry folks. כולכם טועים. בדיכאון אני לא. ממש לא. אהבה היתה לי עד לא מזמן וכרגע לא מתגעגע לאינטנסיביות שלה. אתגרים ועניין לא חסרים, וחופשים גם לא. מאז הצבא הייתי יותר בחו"ל מאשר בארץ. ואני בכלל לא מדבר על עצמי, נדמה לי. לי זה נראה כאילו משהו קוסמי ריק מתוכן. לא הלב או הנפש שלי, אלא העולם רדוד מדי. או לפחות לא מסעיר. אבל מצד שני דפוק הוא לא, רק זועק לתגליות, שאין לי מושג איפה למצוא אותן.

אותו דבר היה בבית, מתחת לשמיכה, עושה את זה או את זה. ובהודו ובאלסקה, בגסטהאוז או באוהל. בהופעה של שלום בצמח, של האבנים באוקלנד, של ניק קייב בחיפה או של הפלוידים בקהיר. במסיבה עם הרבה מוזיקה ובירות או בים ביום שישי אחה"צ. בסרט טוב או עם ספר מרתק. הכל בסדר, נחמד כזה, אבל לא משהו שהייתי אוכל את עצמי אם הייתי מחמיץ. ותמיד מהדהדת השאלה אם זה כל מה שיש לו להציע. ואחריה התשובה המתבקשת: לא, אבל לא סביר שתגלה אי פעם את השאר.

החלטתי

אני חושב שזה היה יום חמישי של חורף. כי הייתי עסוק בלמהר ולשלוח טפסים לאוניברסיטאות, לתואר ראשון. לא ממש ידעתי מה אני רוצה ללמוד אבל ידעתי מה אני לא, וזה צמצם את האפשרויות לאחת בערך. נסעתי באוטו כתום ומצ'וקמק, עם נייד צמוד, וסדרתי עניינים. באיזשהו שלב מצאתי את עצמי מול רצועת החוף היפה שנמצאת קצת מצפון לעתלית, בדרך לחיפה. זאתי שרואים ממנה את המבצר הצלבני החצי הרוס של עתלית, שעומד על לשון יבשה ובולט לתוך הים. אני אוהב את המקום הזה עוד מאז שהייתי ילד, אז עשיתי פרסה איפה שיכולתי ופניתי לשם.

עצרתי בנקודה שחשבתי שהאוטו לא יסחב אחריה. חצי בחול חצי על דרך עפר שבדיוק הסתיימה. ירדתי לים עם חצי קופסת סיגריות ועצמתי עיניים בשמש, שכוב על הגב. משום מה אני זוכר את הרגעים האלה בבהירות גם היום.

בטח חשבתי הרבה באותה נקודה בזמן, כי פתאום גיליתי שגמרתי את הקופסה. והאוטו, שנח בנקודה שלו ולא חשב על כלום, לא עישן בכלל. בסוף היתה מסקנה ברורה אחת. אין טעם יותר. לכלום. למה ללמוד משהו משעמם אם המטרה היא לא להשתעמם בעתיד? ולמה ללמוד משהו מעניין אם זה לא יהיה ריווחי בעתיד ואני אצטרך בכל מקרה למצוא משהו משעמם כדי להתקיים? ולמה ללמוד בכלל אם אני לא יודע מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול? ולמה להיות גדול אם אני לא בטוח בכלל שאני רוצה?

אבל פחדן שכמוני יכול להחליט מליון פעמים ולא לבצע אפילו פעם אחת. כל מחשבה אובדנית שעלתה לי בראש נקטעה באיבה בשל קשיי יישום. אבל לפחות החלטתי משהו אחד. והוא, לשם שינוי, היה מסעיר ומעניין. זה בהחלט היה משהו שהייתי אוכל את עצמי אם הייתי מחמיץ אותו. עכשיו נשאר רק לבחור על שיטה ומקום וזמן, כשהדגש הוא על משהו מהיר, שאני אוכל לעשות בלי הרבה הכנות כדי שלא אתחרט, ולא כואב. אם אפשר, בלתי מורגש לחלוטין.

נכנסתי לאוטו והצלחתי איכשהו להיחלץ ממלכודת החול שנערמה סביבו בינתיים, ויחד נסענו חזרה לתל אביב. לחיפה אני אגיע ביום אחר. אולי. בדרך היה לי טלפון מחבר ותיק שלי, כזה שהשיחות איתו תמיד מתארכות, אז עצרתי בשוליים כדי לדבר. אמרנו היי, דסקסנו קצת שטויות, ואז הוא הציע לי פתאום הצעה עסקית קורצת. חשבתי לעצמי שאם לא הייתי מחליט להתאבד באותו יום אולי אפילו הייתי מקבל אותה, אבל דחיתי אותו בנימוס. אבל הוא התעקש משום מה, ובאיזשהו שלב נטיתי כבר לקבל את ההצעה שלו, שהיו מעורבים בה חו"ל, כסף ומחשבים, שלושה דברים שאני כן אוהב. שיט. ידעתי שאני חייב להתאבד מהר. ההחלטות המקוריות שלי אף פעם לא מחזיקות יותר מדי זמן מעמד.

מה שאני זוכר אחרי זה, זה בום ענקי, שתי סלטות ענקיות בתוך האוטו, סלטה עוד יותר גדולה החוצה דרך החלון, וחושך. כן, יש כאלו ברי מזל שעושים בשבילם את העבודה. אבל הבעיה שקשה לי לסמוך על אחרים שיעשו את העבודה כמו שצריך.

יומני היקר - מרכז העצבים, 2003

בית

הרבה סנדביצ'ים מלחם שיפון מפוזרים על הרצפה. זאת אומרת, לעוסים. או שאלה קרטונים, מעוכים. קשה להבחין למרות הבדלי הגודל העצומים, במיוחד מהזווית שאני נמצא בה עכשיו. אבל מספיק עם התירוצים. כבר הרבה זמן שלא איכפת לי מה נמצא סביבי בבית האינסופי הזה.

אין פה הרבה מקום. לא במאוזן, בין החתיכות החומות. לא במאונך, תקרה נמוכה (מאוד) בגלל בעיות תקציב (קשות). נותרו כמה אלכסונים דמיוניים שאפשר למתוח מקצה אחד לשני בלי מכשולים, אבל גם זה עניין של זמן בסך הכל, עד שהם ייעלמו. עדכון: כמה הנפות וזריקות של חפצים שונים. עכשיו כבר אין בכלל. גם אלכסונים.

דלת

09:45  נכנס מישהו לחדר. אורח.

09:46  הוא נשען עם המרפק על הרצפה. כתם לבן של מיונז על החולצה. דפנטלי סנדביצ'ים.

09:53  אין הרבה מה לדווח, רק צריך לרשום שצריך לקנות חולצה חדשה לאורח.

10:00  הנה עט. הנה דף. אבל אין יותר אורח. חבל על הזמן, לא כותב כלום.

אני נמצא כאן כבר שנה. שלמה. נמצא זה אומר רק כאן. אין לצאת ובטח שאין להיכנס שוב. לפחות בינתיים. היו כמה מבקרים. מזדמנים. רובם נעלמו בלי להגיד כלום אחרי כמה שניות. אני תמיד מחמיץ איכשהו את הפתח הסודי הזה שהם באים והולכים דרכו.

שלא תחשבו שלא חיפשתי אחריו. רוב הזמן אני מחפש אותו, בלי לזוז. בחלק האחר עם לזוז. אבל הוא חמקמק. כל פעם אני מפנה את הפנים לכיוון שממנו אני חושב שהאורח האחרון בא, ואני לא מזיז אותם מאותו כיוון עד לאורח הבא. פעם אחת זה היה יותר מחודש. החזקתי מעמד יפה אבל השירותים היו בצד האחר של החדר. סיוט. אבל אני סוטה מהנושא, מה שרציתי להגיד זה שכל פעם האורחים באים מכיוון אחר, זה שאני לא מסתכל אליו. מהגב או מהצד, אפילו מלמעלה. חמקמק, אמרתי. אם רק הייתי עולה על השיטה של התזוזה שלו. בטח יש איזה קוד שחוזר על עצמו. אני לא מאמין ברנדומליות. ואני בטח שלא מאמין בזה שהוא פשוט רואה לאן אני מסתכל ונפתח במקום אחר. לא שמעתי על פתחים עם בינה מלאכותית.

ניסיתי לברר עם עצמי כמה פעמים מה יצא לי מזה. למצוא דלת סתרים החוצה. רע לי פה? לא. משעמם? תלוי. לפעמים כן. אבל אני לא זוכר שבחוץ היה יותר טוב. אני חושב שזה יותר סקרנות מהכל. מעניין מה היה קורה אם הדלת היתה נפתחת. איפה עוד אני אמצא זמן אינסופי למחשבות שלי בלי לעבוד ובלי אחרים שיציקו לי.

שנה

תשאלו איך אני יודע, הרי שעונים אין כאן. זה פשוט, אני סופר דקות. היו מקרים שהפסקתי לספור. לא בשינה, בשינה אני עוד מצליח איכשהו. היו הסחות דעת. פעם אחת הייתי חולה והצפתי את עצמי בהמון תרופות. בטח חודש. החלטתי שזה היה חודש כי זה נראה סביר. אם זה היה יום אחד אז אני פה רק 11 חודשים.

יש כאן הכל - אוכל, תרופות, מים. כלום לא חסר כדי להמשיך להתקיים. אבל הסברים אין. אז לקחתי כל תרופה שנראתה לי נכונה. לפי צבעים בייחוד. הכהים נראו לי הכי מתאימים למקרה קשה כמו זה. והאדומים נגד הכאבים החזקים. חגגתי לא מעט. להעביר חודש בדקה זה באמת יפה. אני חושב שהייתי יכול להעביר שנה בשעה ככה, אבל אני לא בטוח שאני רוצה בכלל. מוזר. פעם, בחוץ, הייתי קונה את זה בלי לחשוב בכלל.

בהתחלה השקעתי. סידרתי. ניקיתי. היום הכל מפוזר באקראי. אם אפשר לקרוא לזריקה בתנועה מעגלית מאחורי הגב - אקראי. ככה זה כשאין בשביל מי לנקות. הזבל דווקא נעלם בפינה מיוחדת. בלי פתח. מתמוסס מעצמו. אם רק הייתי טורח לשים את כל השאריות במקום לא היו פה כל כך הרבה זבובים. אבל למה לי. גם זבובים הם חברים. חוץ מהזבל שומדבר לא נעלם מכאן. הקירות, הרצפה, התקרה, אני. יום אחרי יום הכל זהה, הכל חוץ מהמחשבות שלי. שלהודות על האמת, נהיות ביזאריות יותר ויותר מיום ליום. אם לא שמתם לב עוד, ההקשרים שלי די רופפים והדיבור שפעם היה אסוציאטיבי חינני נהפך לבלתי מובן בחלק מהמקרים. לאחרים זאת אומרת, לי הוא מובן היום יותר מתמיד.

בהתחלה עוד חשבתי שאני אצטרך שינוי מתישהו. הרי לא ייתכן לשרוד במקום כזה ולצאת ממנו שפוי, ובטח שלא ליהנות מהשהייה. גם התפלאתי שמישהו סמך עלי כל כך שאני לא אנסה כלום, הרי מכשירים חדים לא חסרים כאן. אבל מזמן הבנתי ששפיות היא לא דבר חיוני, וגם לא כזה מהנה, ואני חושב שדווקא למדתי לאהוב את הכלא הקטן שלי.

לפעמים אפשר לטעות ולחשוב שאני סובל. בטח אם מישהו מבחוץ היה רואה אותי הוא היה חושב שאני מסכן. ולא רק בגלל הלכלוך והשכיבה שלי במשך שעות בתנוחה עוברית על הרצפה. עם הזמן פיתחתי הרגלים משונים, שאולי נראים מוזרים אבל מתאימים לי ולבית החדש שלי יפה מאוד. למשל, אני מרבה להשתנק. בהתחלה זה קרה לי כשהצוואר נתפס לי מעמידה ממושכת על המשמר. אבל עם הזמן למדתי שזה מספק ריגושים. פעם עוד הייתי צריך לעצור את הנשימה, היום כבר לא. נדמה לי שהאוויר פה נהיה טחוב יותר ויותר. אני לא יודע אם זה בגלל הצחנה מסביב או שאחד מפתחי האוורור הבלתי קיימים נסתם. אבל אם הם לא קיימים מאיפה מגיעים הזבובים לעזאזל. אני מתקשה לזכור את זה, אבל פעם אחת לפני המון זמן, שנה בערך, נשמתי אוויר קר וצלול של לילה. פה האוויר הרבה יותר חמים ואיכותי. 

לפני כמה שבועות החלטתי שעברה שנה בדיוק. טוב, ידעתי שזה לא המועד המדויק, אבל לחגוג הרי צריך מתישהו. הדלקתי נר ומצאתי עוגת טורט לעיסה, ואז פניתי לסיכומים. בהתחלה עוד התלבטתי אם לתאר את היתרונות והחסרונות, ובניתי רשימה סדורה, אבל אחרי שהיא היתה תלויה מעל הראש שלי כמה שעות הגעתי למסקנה שהחסרונות רק קוסמטיים, או פופוליסטיים, ושפשוט טוב לי. אז זה מה שסיכמתי אחרי כיבוי הנר. טוב לי פה. ואז אכלתי פרוסה.

חמש שנים

אתמול קיבלתי דואר. אחד האורחים הניח אותו בכניסה ונעלם. שני דילוגים מעל ערימות הזבל הביאו אותי אליו. על דף נייר מכובד למראה היה כתוב שמר זה וזה (זה אני) עומד לקבל תואר קונסול של כבוד מאחת המדינות הקטנות שפזורות באוקיינוס השקט, והוא מוזמן לבוא לקבל תעודה רשמית. היה גם תאריך. של היום שבו יערך הטקס וגם של היום בו נשלח המכתב. בצד שמאל למעלה היה רישום של אי קטן עם שני דקלי קוקוס ומגן אליפסי גדול ביניהם. הכרתי את המדינה הזאת אבל אף פעם לא היה לי קשר אליה, וגם לא ביקרתי שם מעולם. אבל היות ומעולם לא הייתי קונסול, וגם הרבה כבוד לא קיבלתי מאף אחד, שמחתי על המעמד.

אני בוודאות זוכר שאת יומולדת 23 חגגתי בבית. האמיתי, לא זה. לפי התאריך אני עכשיו בן עשרים ושמונה בערך. יכול להיות שספרתי לאט מדי? נרדמתי באמצע הספירה? חמש שנים?? אלוהים. זה היה הלם מוחלט. קרסתי על סנדביץ עסיסי במיוחד ושאלתי את עצמי אם מישהו עובד עלי. מצד אחד לא רציתי להזדקן בארבע שנים בשנייה אחת, אבל מצד שני זו היתה ההוכחה הניצחת שטוב לי פה. או זה, או שפשוט הפסקתי לספור בשינה וישנתי הרבה. מאוד. קראתי את המכתב שוב. ושוב. פתאום ראיתי גם כתובת למשלוח. לא הכרתי אותה. זו הכתובת שלי. של הבית החדש. אבל לא ידעתי איפה המקום הזה בכלל.

כניסה

מדי זמן אני מהרהר לעצמי איך הגעתי לכאן. זו לא אחת המחשבות האהובות עלי, משעממת משהו וחסרת תועלת, אז אני משתדל להעלים אותה מייד איך שהיא צצה, אבל לפעמים כשמנסים להדחיק משהו הוא עולה וצף באופן מוחשי יותר. האמת, אני לא זוכר כלום. אני זוכר בוקר נורמלי, אני זוכר כניסה לאוטו, אני זוכר סידורים, אני זוכר ים, אני זוכר שעצרתי בצד לדבר בנייד. אחרי זה אני זוכר אותי במקום הזה. בדיוק אותו דבר כמו עכשיו, רק בלי ערימות הזבל. בהתחלה עוד הייתי מחפש רמזים ומניח כל מיני הנחות - חייזרים? לוחמי גרילה? רוצח סדרתי? אויב מילדות? - אבל די מהר ויתרתי על זה, זה פשוט הפסיק לעניין. ובמילא, רמזים לא מצאתי וכל ההנחות היו לא סבירות. ועכשיו, כשהמכתב ביד שלי ואני סופסוף יודע-לא יודע איפה אני נמצא, הכל עלה שוב.

הטקס אמור היה להיות שבועיים בערך אחרי התאריך שבו שלחו לי את המכתב. אני מניח שלמכתב לקח להגיע כמה ימים, אז נשאר לי משהו כמו שבוע כדי לצאת מפה, אם אני רוצה עוד להיות קונסול בחיי. אף פעם קודם לא חשבתי לנסות לברוח מפה. לא היתה לי סיבה. ישבתי וחשבתי למה לי בכלל, כולה קונסול, ומה אני אעשה בתור קונסול? משהו מעניין יותר מהיום? אני לא חושב. אבל המחשבה על הבחוץ מצאה לה מקום לקנן אצלי בראש. אז הייתי חייב לפחות לגלגל במוח אפשרות של יציאה. אף פעם לא חשבתי לנסות ולחפור את דרכי החוצה. עכשיו ניסיתי. זה חסר סיכוי. ניסיתי גם להציף את המקום במים מהברז, אבל המים הגיעו רק עד לקרסוליים שלי וסרבו לעלות יותר, כנראה יש איזה פתח מילוט שרק מים מכירים אותו. התוצאה היתה עשרות סנדביצ'ים וחפצים שונים שצפים בגובה של כמה סנטימטרים מעל הרצפה. אם יבוא אורח אני אוכל לגבות ממנו כסף על כניסה לפארק-כלא-המים שלי. זאת היתה הפעם הראשונה שחשבתי על המקום הזה בתור כלא. עד היום ידעתי שכנראה אני לא אמור לצאת מפה, אבל לא ממש ניסיתי לעשות את זה. אז זה לא היה נקרא.  

יציאה

20:00 נכנס מישהו לחדר. עוד אורח.

20:00 (וקצת) פעם ראשונה מזה חודשים שאני חד כתער. זה סימן טוב או רע? זינקתי עליו, שתי ידיים אוחזות בו שלא יברח ורגל ימין תוקעת עצמה בסדק הצר שעוד נותר מהפתח שדרכו הוא נכנס.

20:00 (ועוד קצת) קולות פצפוץ רמים נשמעים. מה חשבתי לעצמי, שאני אוכל למנוע את הסגירה של הדלת בטריק של בלשים מתחילים? עכשיו אני עם כף רגל שבורה, במקרה הטוב, או מרוסקת.

20:01 אני מחזיק חזק באורח. לא מרפה למרות הכאבים החדים בכף הרגל. הוא מנסה להשתחרר. ומצליח. עכשיו אני מוכה נמרצות על ידי בריון גדול. שמחזיק ביד אחת כסא (שמונחת לי על הראש מדי כמה שניות בקצב אחיד) וביד השנייה מצלמה. מצלמה? כנראה שאלתי בקול.

הבריון מוודא שאני לא מסוגל, או לא רוצה, לתקוף אותו שוב. מניח את הכסא ומתיישב עליו. ומצלם. אותי ואת החדר. אני מתיישב ומתחיל להמטיר עליו גשם של שאלות. כמה מוזר שהשאלות האלה לא הטרידו אותי בכלל עד היום. אני גם מסכים לקבל ממנו סיגריה של רצון טוב, אפילו שיש לי מספיק משלי, העיקר שכבר יפתח את הפה.

תשובה: כן, יותר מפעם אחת. אפילו יצא לי לטייל במרכז העצבים שלך פעם אחת, כשישנת חזק. אני מעריץ אותך על כושר השרידות.

תשובה: זה בשביל מעקב. אם לא היינו מצלמים כלום, אז מה הטעם.

תשובה: אם היו מצלמות קבועות היית בטח הורס אותן. או חושד. וחוץ מזה, לא רצינו שתרגיש שלא בנוח.

תשובה: טאפואה.

תשובה:  זה שם של עיר, לא ארץ.

תשובה: לא כמו תל אביב, אבל אפשר להשיג כל מה שצריך.

תשובה: אני לא בטוח שאני מוסמך להגיד לך. אבל אני מוכן לברר בשבילך.

תשובה: שוב, לא מוסמך, אני אבדוק.

תשובה: שוב, לא מוסמך, אני אבדוק.

התייאשתי ממנו. מידע אמיתי חוץ משם העיר שבה אני נמצא לא קיבלתי ממנו. זה, והעובדה שזה בטח חור עולמי, לא שזה בכלל אמור לשנות לי כשאני כלוא פה. אז שתקתי. ואז הוא קם, כנראה ללכת. עוד זכרתי כמה טריקים משיעורי הישרדות בצבא, אז החלטתי להמר. לא שהיה לי מה להפסיד הרבה, אבל לא ממש חשקתי בעוד מכות נמרצות על גופי הדואב ממילא. זינקתי עליו בכל הכוח, על רגל אחת, בדיוק כשהוא פנה לצאת. התוצאה היתה כפולה. אני נהדפתי באוויר על ידי יד שרירית וגדולה, היישר לכיוון הפתח שבדיוק נפער לו בקיר, והאורח החליק על חתיכת סנדביץ', השתרע על רצפת החדר ונעלם מעיני כשהדלת נסגרת מאחוריו.

יצאתי החוצה לאור שמש טרופי מסנוור. טאפואה, סמואה. דקלי קוקוס בלמעלה וריח של ים ואוכל מתוק בלמטה. הניגוד היה מהמם. תרתי משמע. התעלפתי על המקום. כשהתעוררתי שוב הייתי במרכז העצבים. אבל בפעם הראשונה לא יכולתי לעמוד בזה יותר. זו כבר לא האפאטיות של פעם לכל מה שיהיה, וגם לא ההנאה הסבילה שלי שנמשכה לה חמש שנים מעולות עד שנקטעה באיבה על ידי מכתב טיפשי, וגם לא הסקרנות שאחזה בי למקרא אותו מכתב. עכשיו זה היה ייאוש. פתאום נזכרתי שפעם חשבתי כבר לגמור עם הכל ודי, אבל אז הייתי צעיר מדי כנראה ולא החלטי. הפעם אני אקח כמות כזאתי שתגמור את כל העניין. למה למשוך את זה יותר בכלל, כשאין סיכוי ואין תקווה. נתתי לעצמי 48 שעות להצטנן ולראות אם אני החלטי ובינתיים אספתי את כל האדומות שמצאתי.

40 ומשהו שעות לאחר מכן כבר הצטיידתי בכל מה שדרוש, טונה של תרופות והמון מצב רוח. ואז נכנס עוד אורח. הפעם כבר לא קפצתי כנשוך נחש. הוא הרי האחרון, ופרצופים לא משנים לי. עם רגל בגודל של כלב דלמטי ממוצע ובצבע של אשכולית דם (חצי) ושל חציל סגלגל (חצי), במילא לא יכולתי להתרומם יותר מדי באוויר. מבט חפוז באורח הבהיר שמדובר באישיות רמת מעלה. מדים, אותות, כובע מצחייה מהודר. The works. להצדיע לא התכוונתי, אבל הסתכלתי בו בשקט, מחכה למוצא פיו. הוא דיבר באנגלית עילגת ובשטף איטי, אבל היה לו קהל צמא, אז הלך לו. ואחרי משהו כמו חצי שעה יצאנו שנינו מהחדר.

יומני היקר - ישראל, 2004

ניסיון שלישי. בלי גלידה ובלי חיוכים. בעצם כבר התחלתי, ואפילו סיימתי במידה מסוימת. כהרגלי הלכתי על הצבעים הכהים. כנראה שהבחירה היתה טובה, אני כבר מרגיש עייפות קלושה מזדחלת לתוכי, והרי לפני שנייה הייתי טעון באדרנלין ומתוח כמו קפיץ. הבשורה שרפיון כבר התחיל לחלחל לגוף שלי עושה לי טוב. אני נשען אחורה ומרשה לעצמי להרהר קצת, בפעם האחרונה כנראה. אולי גם לכתוב משהו לדורות הבאים.

כשיצאתי מהצינוק שבו ביליתי, באמת ביליתי, ארבע שנים, נבלעתי מייד במכונית מרצדס שחורה, גדולה ומיושנת עם הגנרל, ועם שני דגלים שתקועים לה בפרונט, כשעל כל אחד מהם מצוירים אי, דקלי קוקוס ומגן. אני הצלתי על העיניים רוב הזמן, כדי לא להתעלף שוב בדרך לשדה התעופה המקומי שממנו היינו אמורים לתפוס צסנה לבירה, אפיה, בשביל להספיק להיות בזמן בטקס הקונסולרי.

לפי הגנרל, הכל התחיל כשהשם שלי הועלה על ידי חבר ילדות שלי, שביקר אצל השליט המקומי לפני כמה שנים בענייני עסקים. באותו זמן אותו שליט רצה להרחיב את מעגל הקשרים של המדינה על ידי חלוקת תארים פיקטיביים למאות אנשים בעולם, וגם חיפש דרך זולה ומהירה להחדיר את בשורת האינטרנט למולדת המתפתחת. אני הייתי ילד מחשבים מאז ומעולם, וגם בן למדינאי מפורסם, אז כנראה שנמצאתי מתאים משתי הבחינות. כמה חודשים אחרי זה התבקש אותו חבר ליצור איתי קשר ולעניין אותי בעסקה - תואר של כבוד וכסף לא מועט, בתמורה להקמת מערך אינטרנט ארצי במדינת עולם שלישי בלב האוקיינוס. הוא גם עשה את זה, אבל השיחה בינינו נקטעה, ואחריה התחיל כל הבלאגן.

לפי הגנרל, אחרי התאונה ביליתי תקופה של כמה חודשים בבית לווינשטיין ואחרי זה התחלתי להשתקם בחוץ. בסוף גם הסכמתי להצעה המפתה שהמתינה לי וטסתי לסמואה להתחיל בעבודה. לי זה היה מוזר שלא חזרתי למחשבות האובדניות שתקפו אותי אז בפעם הראשונה, אבל קשה להתווכח כשאין לך מושג מה היה, ואולי ראיתי בזה מעין אות. To make a long story short, כי הרי הזמן שלי יקר היום וקצר היום יותר מתמיד, לדברי הגנרל עבדתי והצלחתי ואפילו נהניתי משהייתי שם, והוכחה לזה הוא מצא בדמות נערה סמואית חטובה במיוחד שהוא טען שהיתה צמודה אלי כמה חודשים ואפילו הרתה לי, ובדמות חיוך ומקטרת שתמיד עיטרו את פני באותה תקופה, לטענתו.

"אז מה קרה בסוף גנרל?" שאלתי בחוסר סובלנות לא אופייני.

"מה כבר יכול לקרות?" הוא גחך משום מה, "עוד תאונה אחת, שני הרוגים, אשה וילד קטן, ופצוע קשה אחד. אתה".

זה כבר היה יותר מדי בשבילי. "והכלא? איך הוא משתלב בסיפור?" שאלתי בלי לרצות ממש לדעת.

"אה, זה. פשוט השתגעת. לא זכרת כלום ממה שהיית או עשית, ותקפת אנשים בלי הכרה. אז החלטנו לשלב אותך בפרויקט חדשני, בזמנו, של אחד מהרופאים הבכירים שלנו. היית אמור להשתחרר אחרי כמה חודשים, כמו שקורה בדר"כ בטיפול שלו, שהיום כבר נחשב למאוד מוצלח, אבל הרופא החליט שאתה לא משתקם וככה זה נגרר שנים. אני דווקא אמרתי שזה האופי האירופאי השונה שלך, ושאולי אתה כבר בריא ורק מתנהג אחרת, אבל הוא לא רצה לקחת סיכונים. בסוף הצעתי לשלוח לך הזמנה לטקס של מינוי קונסולים חדשים, כי זכרתי שמאוד חיכית לטקס המינוי שלך, שהיה אמור להיות שבוע בערך אחרי התאונה, וקיוויתי שזה יעיר אצלך משהו. ואז פתאום התחלת להגיב ואפילו ניסית לברוח, אז ידענו שסוף סוף החלמת."

אז באיחור של ארבע שנים, מוניתי לקונסול של כבוד של המדינה החופשית של סמואה. ואחרי זה חזרתי הביתה. היה לי קשה להסתגל למציאות, למרות שלשם שינוי היו לי גם מספיק כסף וגם תואר של כבוד, מה שהקל על ההשתלבות בחזרה. בהתחלה אפילו נהניתי. קשה שלא ליהנות כשנתקלים שוב בדברים אהובים ישנים שמזמן לא ראיתי. אבל עם הזמן דעכה שמחת החידוש וצללתי לאותה תחושת סתמיות שאפיינה אותי פעם. אפילו ניסיתי לשכנע את אותו רופא שיקבל אותי בחזרה לניסוי, הצעתי לו הצעה מושכת שאני אמשיך להיות מאושפז שם שנים וככה הוא יוכל לבצע מעקב חסר תקדים, אבל הוא אמר שזה אסור לו מבחינה אתית.

אתמול נסעתי שוב למבצר בעתלית. אחרי חמש שנים. הכל נראה אותו דבר חוץ מהאוטו שלי, שהפעם יכול היה להגיע עד לקו המים. לג'יפים עירוניים יש בכל זאת יתרונות. אולי גם אני השתניתי, למרות שהמחשבות הישנות נותרו דומות. וגם המסקנות שהגעתי אליהן היו זהות. בדרך חזרה לתל אביב הייתי נחוש מתמיד לבצע את מה שנקטע פעמיים, ואפילו לא עניתי לנייד שצלצל כמו מטורף. לכו תדעו, אפילו שהיום יש לי דיבורית, שיחות טלפון ברגעים קריטיים אף פעם לא האירו לי פנים.

עכשיו אני קצת פחות. החלטי. מזל שאת הנעשה כבר אין להשיב. תמיד בשניות האחרונות, אחרי שכבר החלטתי ונשבעתי לעשות משהו, אני מתחיל לפקפק שוב. אבל למרות הפקפוקים הקלים אני בטוח שאני צודק, וגם שמח. במידה מסוימת. אני חושב שהנמלים האל שהתחילו לרקד לי קודם ברגליים ועכשיו כבר מקשות עלי את הכתיבה ביד ימין הן אחת ההרגשות הנעימות שחוויתי אי פעם. כשאתה משלים עם קיומן, זאת אומרת, אחרת זה היה מפחיד למדי אני מניח.

הרבה פעמים פנטזתי מה תהיה המחשבה האחרונה שלי, אם יום אחד אני אהיה מודע לזה שאני הולך למות. בשעה האחרונה הסתחרר לי בראש בליל של מחשבות, אבל אחת היתה עקשנית יותר מכל השאר. כשפגשתי חבר לפני כמה ימים, ניסיתי להסביר לו את האירוניה בזה שכשהייתי חופשי הרגשתי כלוא וכשהייתי כלוא הרגשתי חופשי, אבל הוא לא הצליח, או סרב, להבין. עכשיו חשבתי על איך זה שלי העניין הזה כל כך ברור, ואם באמת יכול להיות שהפאק הוא אצלי ולא בעולם עצמו. עובדה שהרוב הגדול מעדיף שלא להיות כלוא וגם לא מנסה להתאבד. אבל לא הצלחתי להגיע למסקנה. הנמלים התחילו לרוץ וללטף במרץ בכל הגוף, והעדפתי להתמכר להרגשה הכל כך שלווה הזאתי. אני חושב שמאז שיצאתי מהכלא לא הייתי כל כך רגוע ושלם עם עצמי כמו עכשיו. אולי המוות הוא כלא אחד גדול. הלוואי.