מצד אחד זה מוזר, כי אני דווקא מהאנשים האלה שבחיים לא יזמינו מים במסעדה, ואני אפילו לא שותה מים להנאתי בבית. מקסימום אני לוגם חצי כוס אחרי ריצה מאומצת של כמה קילומטרים, וגם זה רק בגלל שכשאני מתנשף אז קשה לי לבלוע דברים לא שקופים.

מצד שני זה טבעי ביותר, כי מאז ומעולם נמניתי על משפחת הים. משפחה בקומנדו, גלישה, צלילה, שחייה, שייט. מגיל אפס ועד היום אני זוכר את עצמי מסתובב על החוף או בתוך הגלים. אבל אני לא מחשיב מי מלח בתור מים.

קחו למשל את האוטו שלי. כבר די הרבה זמן שהוא נוסע על מים. מאז שחזרתי לגור בעיר הגדולה הוא כמעט ולא שותה דלק. מקסימום נושם אדי דלק, אבל זה כבר יותר בגדר הסנפה התמכרותית. לעומת זאת, אם לא ממלאים בו מים מדי שבוע, הוא מייד נהיה חולה והחום שלו מרקיע שחקים עד לקו האדום וגם מעבר. עוד לא לקחתי אותו לרופא, אבל אני מנחש שמדובר באיזה סוג של בעיה בשלפוחית. טוב נו, הוא כבר לא כזה צעיר.

ובשבוע שעבר הצטרף אליו גם הבית החדש. מים מטפטפים מהתקרה, מים נקווים בחצר, פעולות אטימת גגות דחופות תחת גשם שוטף, מרזבים שמשפריצים גבוה מדי או נמוך מדי. מה לא. ואני לא מדבר בכלל על ענייני ברזים ואמבטיה. זה הרי מובן מאליו.

אבל זה לא נגמר שם. לפני יומיים חלמתי חלום מימי. לא כל כך זוכר מתי היה החלום האחרון שלי, שזכרתי אותו אחרי שקמתי, אבל זה בטוח היה מזמן. אז כנראה שעברו כמה שנים טובות מאז שחלמתי חלום מימי שכזה ועוד הצלחתי להיזכר בתוכנו אחרי שלב ההתעוררות. ובחלומי הייתי באגם בלב אי בלב אוקיינוס. ולא מספיק שהייתי מוקף במים שוצפים במשך כל החלום, מתחת למפלים או מעל ליובלים, בסירה בים או בשחייה באגם, אלא ששיאו של החלום היה תחרות שתיית מים ביני לבין עוד כמה מתושבי האי. המנצח היה אמור להיות מי ששתה הכי הרבה חצאי אגוזי קוקוס מלאים במים, ברצף ובלי לקרוס. כרגיל בחלומותיי, החלום נגמר עוד לפני שהוכרז המנצח, אבל אני, אחרי 8 חצאים מלאים, פרשתי הצידה כדי להקיא את כל הנוזלים השקופים שבלעתי, שבעת יציאתם לא היו צלולים כמו בהתחלה, והתחלתי להרהר בשאלה כבדת המשקל, אחרי כמה זמן יפסיק כאב הבטן החד שתקף אותי. באותו רגע ממש התעוררתי, חף מהקאות וכאבי בטן, והזדחלתי מהמיטה בדרך לאמבטיה כד לצחצח צחצוח שיניים של בוקר. לרגע חשבתי לעשות את זה עם מיץ פטל, אבל בסוף דבקתי במי ברז למרות הרתיעה המובנת.

ואתמול, כשניסיתי לפוש קמעא בסרט צחצוחי החרבות החדש של טרנטינו, התנוססה מולי ומעלי, כי הרי אני תמיד רואה סרטים בפוזיציית שכיבה באחת מהשורות הראשונות של הקולנוע, פרסומת רטובה של yes, מלאה בנתזים ובהשפרצות מים כדבעי.

אז היום בבוקר שאלתי את עצמי, והתייעצתי קשות בסובבי, איך זה שדווקא עכשיו החלה מתקפת מים נוראית להקיפני סביב. עד לשעות הצהריים עוד הייתי אובד עצות, אבל אז בנסיעה ממזרח חולון לתל אביב, אי שם בין חירייה לנתיבי איילון, הבליח במוחי רעיון, אולי בשל הקרבה למקורות נחל האכזב שמסתובב לו שם בצמוד לכביש. אחרת אין לי מושג איך נזכרתי במייל שקיבלתי לא מזמן, שמנתח חולמות ובו רשימה ארוכה של סמלי חלומות ופשרם. כשהגעתי למשרד מיהרתי לפתוח את המייל והנה מה שמצאתי שם ושקשור למים:

אגם, לגונה: אם המים שקטים - נוחיות חומרית; אם המים סוערים - קשיים.

ים: יצירתיות, כשרונות פוטנציאליים.

מים: צלולים - שגשוג; עכורים - מחלה.

עכשיו הכל ברור. אני חי בין שגשוג למחלה, מלא בפוטנציאל, ונהנה מחומריות יתר אך נתקל בקשיים מרובים. כמה טוב שיש דפי הסבר לחיים. מיהרתי לסגור את הקובץ ולהעלים את הסוגיה חסרת הפתרון ממוחי.

והנה הגיע לו הערב. ואני הרי לא מסוגל שלא לסגור מעגלים פתוחים, אז הקדשתי כמה דקות נוספות לעניינים המימיים שלי. בשירותים כמובן. והמסקנה היחידה שאני יכול להעלות על הדעת, שגם היא ממש לא חפה משאלות והסתייגויות, היא שאני ניצב על סוג של קו פרשת מים. וירטואלי אם תרצו. הקו. רק הבעיה היא שאין לי מושג באיזה עניין אני צריך להחליט ועל מה בדיוק. ואולי אני אמור להכריע גם בקשר לזה. ובאמת, אחרי ששוללים את האפשרות האבסורדית שהכל הוא בגדר צירוף מקרים סתמי, אין פתרון הולם יותר לעניין הפלואידי הזה מאשר מה שעלה לי בראש קודם.

קצת מצחיקה אותי האסוציאציה הזאתי. שהתמסדה לה כבר מזמן. קווי פרשת מים זכורים לי לטוב מכל טיוליי. שיא הגובה, נוף יפה, שלג, טבע, בדידות, הרגשה של כיבוש העולם. הם תמיד נסכו בי הרגשה של רוגע. אז למה הם תמיד מקושרים להחלטות גורליות ומלחיצות שאין מהן חזרה?

בכל מקרה, אם אני אדע מתישהו, על מה המהומה, אני אודיע.