כמו תמיד הגיע הרגע שלא היה לי מה לומר. כמו בדרך כלל זה היה הרגע הפחות מתאים מתוך שלל הרגעים האפשריים. כמו רק באותו רגע החלטתי לא לומר מה שאין לי. אז שתקתי שנתיים ימים.

גם נזהרתי שלא להשמיע קולות מיותרים. בייחוד עם הנעליים, שלרעשים שלהן הייתי רגיש מאז ומעולם. לכאורה זה היה מיותר, בתוך חול מושמעים רק רחשושים קטנים ביותר. אבל גם מהם נרתעתי. לא חפצתי לעורר תשומת לב, גם לא את שימת לבי עצמי.

ככה בדיוק. נטעתי עצמי מבלי לזוז, שנתיים ימים. ניצב בתוך חלון פתוח. מסתגל לרוח מנשבת על גופי, נתקלת בקודקוד ויורדת מטה. מתרגל לתנועה חלקלקה אורחת בתחתית רגליי מעת לעת. התקרבתי להרגשה. התאהבתי בהרגשה. התגנבתי אליה מבעד לחלון פתוח. בלי לזוז, שנתיים ימים.

שמטתי לא מעט. כתפיים, ידיים, הרגלים, מעטות. רק לא עיניים. שתיקה, דום, ותריסים מורמים הם מתכון בטוח לראייה חדה. מבעד לדלתות הרחוב, מבעד לקירות הרחוב, מבעד למעילים חולפים.

לבסוף, חרצובות לשוני הותרו למראה עולם טוב יותר שהיה מעבר לדלת שעמדה מולי בקצה השני של הרחוב. אבל הדלת השקופה חסרה ידיות, חסרה צירים, חסרה פתח של ממש. צעקתי לא לעולם טוב יותר, צעקתי לעולם טוב יותר שאינו בהישג ידי.

מסביב

פסלים סביבתיים אנושיים תמיד מושכים מבטיהם של עוברי אורח. אולי הם לא באמת רואים, אבל הם מסתכלים; פסלים סביבתיים, אנושיים או לא, תמיד מושכים נוכחותן של חיות רחוב. אולי הן לא באמת מודעות, אבל הן נוגעות; פסלים, סביבתיים או לא, תמיד מושכים שימת לבם של יוצרים. אולי הם לא באמת מתרשמים, אבל הם בוחנים.

אז נכשלתי כשלון משולש. המילים שיצאו בסוף לא היו טובות מאלו שנחסמו בתחילה. העולם שנגלה בסוף לא היה אפשרי יותר מזה שהיה נגיש מלכתחילה. והרצון להיקבר כחי, לא צלח. מאז אני עדיין מביט טוב טוב מסביב לפני שאני משחרר את זעקותיי, אבל אני כבר לא חוסם אותן יותר.