באחת מנסיעותיו העונתיות לים המלח, נתקל בבחורה צעירה, בשנות השלושים המאוחרות לחייה, כך נראה, עומדת בפתח המחסן שלו, שניצב במגרש מבודד באזור המלונות בנווה זוהר. הוא שמר את מקום המחסן בסוד מוחלט. גם בשל כך שלא חפץ במפריעים טורדניים שיקשו עליו את העבודה, וגם בשל חששו מגניבות עצים, לא בשל שווים הרב אלא בשל הסוד שהיה כרוך בייבושם והשנים הרבות שהושקעו בייבושו של כל עץ ועץ. לכן התפלא למראה נוכחותו של יצור אנושי בקרבתו.

הוא התקרב כדי להיטיב מבט. כשעמדו יחד נדמו לקרובי משפחה. השוני ביניהם היה בולט - הוא; כפוף, זקן, מתלבן, וקצת מוזנח למראה, והיא; מדיפת רעננות ולבושה באופנתיות מסוימת ובהופעה מוקפדת ששיוו לה מראה צעיר יותר, אפילו צעיר מאשר עשרים ומשהו השנים שהבדילו בינה לבינו - אך קו הופעתי מקשר היה ביניהם, לא ניתן להגדרה מדויקת, אבל ברור מאליו גם לקצר רואי שכמוהו. מקשר עד כדי יצירת רושם של קירבה כלשהי, לאו דווקא משפחתית. מאוחר יותר, מהתבוננות בתמונות, הוא הגיע למסקנה שגשר האף שלהם דומה, וגם אולי הדרך שבה מתקמרות הגבות, אבל מבלי שהודה בכך היה לו ברור שיש ביניהם מכנה משותף מהותי יותר שהשפיע על הופעתם החיצונית הדומה.   

שבוע לאחר מכן מצא את עצמו מפלס את דרכו במערת הקמח הסמוכה כשפנס על מצחו, מטפס מעלה במעלה האבן החולית, ומתיישב במרומי הצוק, מביט קדימה למרחבים ומטה לערוץ נחל האכזב המתחתר מתחתיו כה יפה בפיתולים הדוקים וכמעט בלתי אפשריים. "אמרתי לך שמקסים פה" היא פלטה, מתנשפת. הוא הנהן בהבנה מלאה, מעשן יחד איתה לאחר שנים רבות של הפסקה. המוות כבר במילא מחכה מעבר לפינה, והסיבה המקורית להפסקה, חריכות קלות של פיסות עץ שאירעו בטעות במהלך העבודה, במילא לא הצדיקה הימנעות מעישון בשעות הפנאי.

"מי את?" שאל מקרוב. "לא תכיר" אמרה, "אבל אני רוצה חתיכה קטנה של עץ לגשר של הגיטרה שלי, שנסדק וחייבים להחליף אותו. כבר יותר משבוע אני מחכה לך פה והיו רגעים שרציתי לפרוץ את המחסן וזהו. תבין, פשוט קשה לי לא לנגן כל כך הרבה זמן". מעולם הוא לא ראה בעצמו כקמצן, אבל לא אהב לחלק מחפציו לכל אחד. הוא פתח את המחסן ושלף משם מנדולינה בתהליכי החלמה מתקדמים, והושיט אותה לבחורה. אחרי נגינה של כמה דקות הוא הפסיק אותה ואמר שייתן לה את מבוקשה. היה בצלילים שהיא הפיקה כשרון גולמי, אבל קצת פראי מדי, חשב לעצמו. מצד אחד, חסר עכבות או מעצורים באופן שאולי מחמיא לנגינה אבל הופך אותה לסוררת יתר על המידה, ומצד שני לפרקים היו בה מתינות ודיוק לפרטי פרטים.

הוא חיפש את פיסת העץ הנכונה, וגם מצא, אבל היסס לפני שנתן לה אותה. "יש שני דברים שלא הבנתי עדיין, והייתי רוצה שתסבירי לי, אם אפשר". היא הנהנה בציפייה. "למה באת דווקא אלי, הרי לא חסרים מתקנים אחרים, ואיך ידעת שאני אופיע כאן בכלל?". היא חייכה חיוך יפה, שקשה היה לו להחליט אם מקורו במבוכה או בשמחה על השאלה. "רציתי אותך בגלל שאתה בנית את הגיטרה שלי" אמרה, ומיד ומבלי לתת הזדמנות לשאלות חוקרניות הוסיפה "וידעתי שתגיע כי אני חושבת שאני מכירה אותך במידה מסוימת".  

הוא יכול היה להמטיר עליה שאלות הבהרה רבות, אבל חשב שיש דרך קלה יותר להשביע את סקרנותו. הוא ביקש לקבל את הגיטרה לידיו, ואפילו הציע לתקן אותה, אם היא באמת פרי יצירתו. הבחורה צעדה מסביב למחסן והביאה איתה תרמיל גב גדול וגיטרה עטופה בנרתיק מעור פלסטי. מבט ממושך אחד הספיק לו כדי לדעת שזה באמת כלי שהוא בנה, אבל הוא לא הצליח להיזכר בנסיבות ההכנה. היו כלים שהיה יכול לזהותם ולדעת עבור מי הם נבנו ובאיזו הזדמנות, אבל היו רבים אחרים שפרטי עשייתם כבר נשכחו מליבו או מזיכרונו.

את הגשר הוא תיקן עוד באותו היום. הם נסעו לבית ההארחה של עין גדי, שם הזמין מקום מלכתחילה, והוא תיקן את הגשר בשעה שהיא הסתובבה בשמורה הסמוכה. כשחזרה סמוקה מההליכה הממושכת היתה הגיטרה מונחת בפתח החדר, במקום מוצל, מחכה להתייבשות הדבק. הוא היה שטוח ליד הגיטרה, חצי רדום. מיד כשהבחין בבחורה התיישר ואמר שמדובר בעבודה ותיקה מאוד שלו. מלפני עשרים שנים. לפחות. ניכר היה כי הוא שקע במחשבות שנגעו לגיטרה ולבחורה, לפי המיידיות של דבריו. היא הבינה כי הגיע הזמן להבהרה.

חצי שעה לאחר מכן, כשהם מתבוננים ברצפת הפסיפס של בית הכנסת העתיק של עין גדי, היא גוללה בפניו את סיפור המעשה כולו, במונולוג ארוך שלא הופרע על ידו לרגע. גם לאחר שהיא סיימה לדבר, לא הוחלפו ביניהם מילים, גם לא כשצעדו ממושכות בדרך חזרה לחדר, תחת השמש הקופחת של אחר צהריים אביבי-שרבי במקום הנמוך בעולם.

רק למחרת היום הוא החל להכביר עליה שאלות פרטניות, שדי הפתיעו אותו עצמו, לאור העובדה שהוא לא נהג קודם לכן להתעניין בפרטיהם האישיים של אחרים. אחרי כמה ימים של טיולים משותפים באזור נגמרו לו השאלות, והוא הרגיש שהחלל שמצבור השאלות פער בחזהו, ושהתשובות דאגו לבקעו עוד יותר, מסרב להצטמק בחזרה, ומחכה שימלאו אותו בדבר מה אחר. "תוכלי לארגן לי פגישה?" הוא שאל, "אם לא מאוחר מדי, זאת אומרת". היא חייכה, כהרגלה, אבל הפעם לראשונה ניכרה הקלה בעיניה, כשאמרה "אין דבר שישמח אותי יותר". פתאום היא נראתה בעיניו אנושית יותר ממקודם. גם הוא.

חלק א'

חלק ג'