את יומולדת 63 הוא בחר לחגוג בעיירה Broom שבצפון מערב אוסטרליה. זאת היתה בעבר עיירת שולי פנינים יפניים שהשתקעו באזור בגלל הפנינים המיוחדות שגדלות שם על גבי מצע קרקעית האוקיינוס השקט, ועד היום נותרו בה שרידים לתרבות היפנית בדמות בית קברות מסוגנן, כמה מסעדות ושתי חוות לגידול ושליית פנינים. הוא תמיד נמשך לתרבויות מינימליסטיות כמו התרבות היפנית, אבל מצא את עצמו יושב על חוף הים ומהרהר דווקא ביתרונותיה היחסיים של התרבות האוסטרלית, הוולגרית במהותה. זה היה ביטוי מובהק לשינוי המקיף שהוא הרגיש שהולך ומתרקם בו ובגופו במשך השנה שחלפה מאז אותה פגישה גורלית, מבחינתו, בים המלח.

"את אמי הכרת היטב", היא בחרה להתחיל את סיפורה במכה ניצחת, שמאותו רגע ועד למחרת היום השאירה אותו אילם. "אני מספרת את הסיפור מזווית הראייה שלה, והייתי שמחה לדעת מה יש לך להגיד על הדברים. אבל אני די בטוחה שהיא שחזרה את הכל נכון. ככה אמא תמיד, נאמנה למציאות".

אחרי אתנחתא קלה והפניית תשומת ליבו לציפור היפה שהופיעה בשולי הפסיפס, שנדמתה בעיניו כנצח, היא המשיכה במתקפה סוערת. כשהוא יושב לו עכשיו מול חוף יפה אחר ומנסה לשחזר את הדברים, עולים בזיכרונו רק שברי משפטים. אבל גם בהם יש כדי להרעיד אותו מחדש.

"אמא סיפרה שהייתם ביחד כמה חודשים ואז נפרדתם. שאהבתם. שאמרת לה שבפעם הראשונה אתה מרגיש למישהו רגשות בעוצמה לא פחותה מזו שאתה מרגיש לכלים שאתה יוצר. שהיא הבינה אותך ואתה אותה. שחשבתם להינשא. שעבדתם ביחד. שנתת לה במתנה את הגיטרה הראשונה שבנית ושהיית מרוצה ממנה, כהוכחה לאהבתך אליה. שנפגשתם בסדנת בוני כינורות בגרמניה שם היא העבירה הרצאה על רב-גוניות ביצירה ואתה התעמת איתה בסימפוזיון שנערך אחרי זה על הבמה הראשית וששניכם הייתם שותפים פעילים בו. שמאז לא נפרדתם לדקה, עד שנפרדתם לתמיד."

"אמא סיפרה שהכלים שבניתם היו הפכים משלימים. שהיו אנשים שרכשו כלי שלך וכלי שלה ביחד. שהיה לה קשה עם הדידקטיות הנוראה שלך ולך היה קשה עם היצירתיות המתפרצת שלה. שקראת לה פעם אחת, אחרי שבדקת שני כלים שהיא הכינה ברצף, ושלא היה שום דמיון בין הצלילים שלהם, וטענת שלא יכול להיות שיצירתו של אמן אמיתי תהיה כל כך נידפת ברוח. שעזבת בכעס את הסדנא המשותפת שלכם וחזרת רק אחרי שבוע, סוער וזועף."

"היא סיפרה שיום אחד פתחת מעטפה וגילית בה מועמדות שלה לפרס יוקרתי, הכי יוקרתי שקיים בתחום, ומאז נדמת עד לטקס עצמו, וכשהיא זכתה בו יצאת מהאולם בכעס עוד לפני שהיא קיבלה לידיה את הפסלון המוזהב. היא סיפרה שבאותו יום, בלילה במלון, אמרת שאתה לא מבין איך היא זו שקיבלה את הפרס ולא אתה, ושאף אחד לא יודע להעריך מספיק דיוק ושלמות. היא פלטה בקול שהיא מאוכזבת ממך. שחשבה שתתמוך בה. ואז יצאת ובטלפון הודעת שלא תחזור יותר. ככה, ארבע מילים וטרקת."

"היא סיפרה ששבועיים אחרי זה היא גילתה שהיא בהריון. איתי. ואחרי ששקלה הרבה עם עצמה, היתה מוכנה לסלוח ובאה אליך להשלים ולספר מה היא נושאת ברחמה, אבל אתה הקשבת בשקט. כמו עכשיו. ובסוף פתחת את הדלת וסימנת לה לצאת החוצה בהבעת פנים נחושה. ומאז כלא הייתם."

"אמא אומרת שקינאת בה. שבאמת לא הסתדרת עם החופש שהיא נטלה לעצמה, אבל יותר מהכל פשוט קינאת. שתמיד חששת בתוכי תוכך שהיא מסמלת את מה שבאמת חשוב ביצירה, ושבגלל זה הסתגרת בתוך עצמך. עד שהפכת לדקדקן המושלם שזכה לבסוף במה שרצה. הכרה ועליונות. או יותר נכון, הוכחה שצדקת."

מחטט בחול, כבתוככי נפשו, הוא יודע היום שהן צדקו בכל מילה. האם והבת. הוא מסרב להסכים לכך שהיה מודע למעשיו או לרצונותיו, אבל מה זה כבר משנה, במודע או שלא, כך הוא הרגיש וכך פעל. שם, בשולי המדבר הצהבהב, עוד סרב להשלים עם פסק הדין שנפסק לו בכזאת נחרצות. כדרכו, הוא הסתגר והתחיל לשחרר את חיציו רק במהלך הימים הבאים. אבל ככל שהשתמש ביותר תחמושת, כך נבקע שריונו, ולבסוף הוא נותר, היום, כשבידיו רק האינפורמציה שהוזרמה לו באותם ימים, בלא כל הטענות שהועלו על ידו שם ללא הרף. היום, לו היו נפגשים, הוא היה מודה לה על סובלנות אין הקץ שהיא גילתה כלפיו באותן שיחות. מול איש זקן וזועף, שכועס על עצמו אבל יודע להשליך את כעסו רק על אחרים.

בשלבים, בין טיפוס לירידה, היא סיפרה: "אמא לא נישאה יותר. היא המשיכה ליצור אבל לאחר כמה שנים לא מצאה בכך עוד עניין. אני חושבת שהמשקעים שהותרת בה היו גדולים מדי. המבטים שלה בכלי נגינה איכותיים שהתגלגלו לידיה היו תמיד נוגים, וזה לא הסתדר לי אף פעם עם התיאורים הנלהבים שבהם היא היתה מתארת לי את התקופה שבה היא התחילה לבנות. פעם היא נתקלה בכלי שבנית, ואחרי זה שמעתי אותה מתייפחת בחדרה. בהתחלה עוד הייתי מתחקרת אותה עליך, אבל כבר מזמן הבנתי שזה רק מכאיב אז הפסקתי". וגם: "לפני כמה שנים היא בנתה שלושה כינורות לשלישיית הנכדים שנולדה לה, ולך בעצם גם. אחרי שנים בהן היא לא בנתה כלום. הכישרון שלה לא נעלם. עקבתי אחרי העבודה שלה ואחרי זה השתלמתי אצל בונה כינורות אחר, והיום אני מצליחה לבנות בעצמי כלים לא רעים. אבל לא כמוכם. את הגיטרה הראשונה שלך, שהצלחת להשכיח מעצמך, אני שומרת לא רק בתור מזכרת מאבא, אלא גם כדוגמא. יחד עם זו שאמא בנתה ושמרה בעליית הגג במשך שנים."

אחרי הפרידה מהבת, ואחרי שקיעת משקעיה, הוא החל להפנים את הדברים. ולהחצין. העוול שעוול כלפי האם ושהיה מודע לו בדיעבד עוד מכבר, אך בחר שלא לתת עליו את הדעת במשך שנים, התפרץ החוצה באחת ושרף את קצות אצבעותיו. הוא לא יכול היה לדייק יותר בעבודתו, וריח הדבק עורר בו בחילה מחודשת, כל עת שניסה לקרב לאוזנו כלי על מנת לכוונו. הוא סגר את בית המלאכה, והמתין לפגישה המובטחת. מבלי שידע למה בדיוק הוא מצפה.

הפגישה היתה קשה. וגם אלו שלאחריה. מראה של האם הציף בו זיכרונות שנכלאו במרתפיו הכמוסים ביותר והשלה אותו לחשוב שבאחת ניתן לאחות את השנים שחלפו ואת הבקעים שנבקעו. האם שיתפה עמו פעולה, מסיבותיה שלה ככל הנראה, סקרנית אף היא, אף יותר סקרנית מפגועה, ייתכן שמכח השנים שחלפו והקהו את טינתה. אך מהרגע הראשון ובייחוד באחרון מבין הרגעים, ניתן היה להבחין בקיר הריחוק שניצב ביניהם ושסרב להיסדק. נסיעה משותפת לגרמניה הולידה ריב נוראי שנגמר רק בהשלמה הדדית עם העובדה שעתידם אינו ביחד. הוא הגיע למסקנה שאהב אותה פעם באמת, ושחלקיקים מאהבה זו עדיין קיימים בתוכו, או שהעדיף לחשוב כך, אבל גם ידע שאין בכוחם כדי להתגבר על מעשיו שאינם ניתנים להשבה כיום.

חודשים ספורים לאחר מכן הוא כבר גמר אומר עם עצמו. את בית המלאכה העביר לרשות הבת, ורק ביקש כי תשתף בעבודתה יותר ממנו את נער השוליה, שנותר נאמן והמתין לפתיחה המחודשת. לרגע קט הוא התלבט אם למנוע ממנה את מוקד מלאכתו האהוב, רק בשל כך ששברה במכוון את גשר הגיטרה שהוא בנה, דבר שלא היה יכול להעלותו על הדעת אפילו כיום, אבל מכיוון שהחליט שלא לשפוט יותר אנשים לחומרה בשל אי עמידה בכלליו הנוקשים, הוא השליך את הרעיון הנקמני ממנו והלאה. מה גם, שהיא באמת היתה כשרונית, הילדה. היא בנתה ממש כשם שניגנה בפניו. תרכובת של האב ושל האם, שעוד צפוי לה עתיד מזהיר, אם רק תתמיד. ביום בהיר אחד, על גבי גמל, במדבר אחר אבל דומה, הוא יגלה שהתווים שזיהה אז לראשונה בבתו, ליד מחסן העצים, היו אלה תווי היצירה, הדומים אך השונים לתוויו שלו.

משם הלאה הוא קרא לעצמו דרור. חופשי מבית הסוהר היצירתי שבנה במו ידיו, הוא השליך מעל עצמו את הדייקנות והדקדקנות, ותר אחר אהבות חדשות. את ההחלטה הקשה, שלא לבנות יותר לעולם, הוא קיבל כבר מזמן. עכשיו נותר רק לבצע ולהבטיח שלא יחזור בו. לכן הוא נקט בשתי פעולות מתבקשות. הוא התיר לבתו, ולמעשה הפציר בה, לקרוא לבית המלאכה על שמו. גם הזמין עבורה מעצבת פנים על מנת שהחלל יהיה מזמין ומפתה, לא עוד סגפני ומסוגר. הוא, שמאז ומעולם ראה בו עצמו ובעבודתו כאחד, היה חייב להפריד בין השניים באקט סימבולי כלשהו. בנוסף, הוא ארגן בעמל רב ערב כישרונות צעירים מרחבי העולם, ובו חילק את הכלים שבנה ואשר עדיין נותרו בידיו. כולם, למעט כינור אחד שאהב יותר מהיתר ורצה שישמש לו כמזכרת מעברו המפואר.

הוא ניער את החול מרגליו, כמנער את אבק זיכרונותיו מעל גופו. היום, לאחר נדודים שהחלו לפני מספר חודשים ושייגמרו אלוהים יודע מתי, ביום הולדתו ה-63, הוא יכול להגיד בפה מלא שהוא שלם עם החלטתו. לאחר צעדה רגלית קלה הוא מגיע לפתחה של מסעדה יפנית, שם קבע לחגוג עם חברים מזדמנים שפגש במהלך הדרך וקשר עמם שיחה. הוא עומד ומדבר עם אחד מהם, שהקדים להופיע כמוהו. בפינת הרחוב יושב ילד מוזר למראה, שניכר עליו כי הוא מוגבל שכלית או לפחות מוטורית, ונועץ את עיניו בקופסת הכינור שהוא הביא עמו על מנת לנגן בו לחבריו החדשים. מאז שהוא הפסיק לבנות, הוא מילא את אהבתו למוזיקה בנגינה. העובדה שהוא השלים עם יכולותיו הצנועות בתחום הנגינה שימחה אותו יותר מהכל. טיפש הוא לא היה, וגם לא זקן נאיבי. השלמתו עם הבינוניות היתה מודעת והיוותה עבורו ניצחון מוחץ. הילד אינו מתיק את עיניו מהכינור שמוחזק תחת בית שחיו במשך השיחה הממושכת. הוא ניגש אל הילד ומוסר לו את הכינור. הוא חושב לעצמו, אל תהיה פתטי, אתה לא זקוק לנתק מוחלט מהעבר, וגם לא למין סמל שכזה לזמנים חדשים. הוא שוקל אם לחטוף בחזרה את הכינור, אבל מוצאת חן בעיניו האפשרות שהילד הוקסם מהקופסה השחורה ולא מיצירת המופת שבתוכה. והייעוד האלוהי שלה - שנועד כביכול רק למוכשרים שבינינו - שילך לעזאזל. הוא מסתובב חזרה וחוזר אל איש שיחו.

הילד חומק לרחוב אחר, שם הוא מוכר את הכינור למרבה במחיר. 200 דולר אוסטרליים. כזאת קופה הוא לא עשה כבר הרבה זמן, אם בכלל. אני רק מקווה שבונה הכינורות לא היה מתחרט על המעשה שעשה, אם היה מגלה את תוצאתו. הרי לא התוצאה היא הקובעת במקרים שכאלה.