[אינטרמצו קל לשיעול סדוק]

ככה זה. בסופו של יום אנחנו מוצאים את עצמנו נאלצים לשלם את המחיר על אמירות נחרצות שהוצאנו מפינו בקלות דעת קודם לכן. לפעמים המחיר נמוך מההנאה שבנחרצות המקורית (הדוגמא שאני אוהב לתת בהקשר זה, ושלמעשה אינה קשורה בכלל, היא שההנאה שאני מפיק מלנסוע בלי חגורת בטיחות גדולה בהרבה מהסבל שנגרם לי מדו"חות מזדמנים ומקורס לנהיגה מונעת בכל עשור), אבל לפעמים ההתרברבות שהביאה למצב בכלל לא שקולה לתוצאותיו העגומות. וכשכואב הגרון, במין כאב היקפי שנמתח לו מתנוך ימין לתנוך שמאל, קשה להכריז ש"זה היה שווה את זה".  

[עוד הפסקונת להפרשת ליחה בדרכים מקובלות]

ובכלל, כשחולים, העבר נראה כה ורדרד, והעתיד הורוד נראה רחוק מתמיד. רק אתמול חייכתי בלי כאב או בליעת רוק, אני אומר לעצמי, נזכר בערגה, ומקווה בשקט שבעוד יומיים שלושה הכל ייכון שוב על מקומו, אבל לא מעז לומר כלום בקול, כי כבר היו מקרים בהם המחלה התארכה כמו עיצומים של עובדי מדינה, ודי לי באותה התרברבות שהביאה עלי את המחלה, לא צריך עוד אחת שתאריך אותה.  

[והפעם זיפ מצ'אי חם, לא מהלך דוחה לשם שינוי]

ומכאן לשאלה שלשמה התכנסתי פה עם עצמי. האם באמת ייתכן שאנחנו מביאים על עצמנו מחלות? ואני לא מתכוון לללכת עם חולצה קצרה ביום סגריר בניגוד לגערות או תחנוני האגף הבוגר של המשפחה, ואפילו לא על רמת ה-wishful thinking, אלא על עונש מחלתי בתגובה לעבירה בוטה על חוקי הקוסמוס. הרי עוד המצרים הקדמונים הוכו בשלל מחלות, ביניהן דבר ושכין, על שעוללו לבני ישראל. לאחריהם הגיע תורה של מרים, אחותו של משה רבנו, אשר חלתה בצרעת לאחר שהלשינה על אחיה כי הוא נשוי לכושית. גורלם של רבים אחרים לא שפר במשך המילניומים הבאים, ואפילו מקומן של אושיות מקומיות ובינלאומיות לא נפקד מהרשימה. כך למשל, חוזה מדינתנו מת מסיפיליס בגיל 44. האם היה זה בגלל הטינה שהוא עורר אצל החרדים ברעיונו החילוני בדבר גאולת ארץ ישראל? (או שמא רק ביקוריו בבורדלים המקומיים היו הסיבה).

[קינוח אף רועם]

נראה לי שבאי האי-פוקוס שבו אני נמצא עכשיו, תשובה לא תימצא, לפחות לא אצלי. אולי סתם נדבקתי מסביבתי ואולי המחלה נועדה לאלצני להכות על חטא הרברבנות שבו חטאתי. בכל אופן, בפעם הבאה שבה אתם חורגים מכללי האתיקה המקובלים במקומותיכם, תצטיידו בהרבה טישו. מראש.

[אפצ'י]

ביי.