אתמול לאבא שלי חגגו יומולדת עגול וגדול. גם לפי השיטה העשרונית וגם לפי השיטה שלי (והוא כבר לא בן 30 ועוד לא בן 90). היו שם כאלה שהכרתי יותר או פחות. מהמעגל החברי או היותר ציבורי. או שלא הכרתי בכלל. יום ההולדת לא נחגג אצלו בבית אלא בבית גדול יותר, כנראה בגלל שהיה גשום ואי אפשר היה להתפרש אל תוך הגינה. אמנם האירוע לא התרחש באיזה אולם-פלסטי-בחיק-הטבע, אבל עדיין במקום זר, לפחות בשבילי. נשאו שם דברים על אבא שלי, הראו קטעי סרטי וידיאו שנוגעים אליו וגילו כמה "סודות צבאיים" שקשורים בו. כשאנחנו הלכנו משם עוד שרו בציבור ושתו אלכוהול.

קשה לי להרגיש שייך במעמדים כאלה. ואני לא מתכוון להמוניים, אלא לכאלה שמערבים "דיבורים על..." או כוללים "שירים עם..." או "התמקדות ב...". בדרך כלל אני לא נותן לעצמי להגיע לסיטואציות מהסוג הזה, אבל כשזה מגיע למשפחה אין גבול להקרבות מסיבתיות. השאלה אם זה הופך אותי לאאוטסיידר לא באמת מטרידה אותי. גם אם כן, אז מה. אף פעם לא החשבתי את עצמי כקונפורמיסט גדול. חוץ מזה, עובדה שבאתי, אז אוטומטית אני לא יכול להיחשב לסוציומט חסר לב. מה שיותר מטריד מבחינתי הוא העובדה שמישהו כן יכול ליהנות מזה. ואני כמובן לא מדבר על חתן השמחה, אלא על אחד מהקרואים. אלמנטים של סכריניות יתר או זיוף, שהם חלק בלתי נפרד מנאומים שמדוקלמים לכבוד מישהו, לא גורמים לי הנאה מרובה, וקשה לי להבין למי הם כן יכולים לגרום קורת רוח. וכל הטררם שמסביב, תמיד נדמה בעיניי כתפאורה מלאכותית משהו של איזושהי הצגה לקהל משוחד.

במהלך המסיבה אמר אחד המוזמנים בקול, כלפי כל האורחים, כי בצהריי אותו יום הוא היה נוכח במסיבת יומולדת נוספת, שארגן אחד מהאורחים האחרים במסיבה של אבא שלי, עבור אבא שלו עצמו, אשר חגג יומולדת 100. הוזמנו לשם כמה מאות זקנים, והאבא הקשיש דקלם לכבוד האירוע שיר קלאסי במשך כעשר דקות (דבר שאבא שלי לא יכול לעשות גם היום, אבל מצד שני, האבא היותר מבוגר כבר עיוור אז דקלום זה בטח אחד מהצדדים החזקים שלו). אמנם שמעתי על האירוע ההוא מילים ספורות בלבד, אבל הן הספיקו לי כדי לצייר לעצמי בראש אירוע שובה לב במקצת, שבו גיבור השמחה חבוש בכובע מצמר ומוקף בקהל שחציו אוהד וחציו סתם סנילי. בטח שם לפחות לא איחלו לחתן יום ההולדת עד 120 (עוד מפגש מלבב בין שתי השיטות). נראה לי ששם בטח הייתי מחייך יותר.

את ימי ההולדת שלי אני מעדיף לחגוג עם כמה שפחות אנשים, ואם אפשר, אז מחוץ לגבולות מדינתנו. עד היום אני זוכר יומולדת אחד שלי, שחגגנו נורמה ואני בקמפינג נידח שהשקיף על אגם כחול-עמוק בלב אחד המדבריות האדומים שבמרכז-מערב ארצות הברית (לא רחוק מהעיירה page שלחוף אגם powell, קרוב לגבול שבין יוטה לאריזונה, למי שמתעקש לדעת). חגגנו שם מתחת לשמים זרועי כוכבים בחברת שני פקחי טיסה תימהוניים שסחבו איתם סירת מרוץ כמה ימים בלב המדבר כדי להגיע לאגם, מראה סוריאליסטי  לכל הדעות. חלק נכבד מהערב הוקדש למשחקי קלפים ובליסת טורטיות ברוטב סלסה של פול ניומן והשלכת פחיות בירה (bud) ריקות לסל גדול, שהלך והתמלא בקצב מפתיע. ועובדה שדווקא את הערב הזה אני זוכר בחיוך עד היום.

אגב, לפי השיטה שלי, בקיץ הקרוב אני אהיה בן מאה. גיל מכובד ביותר לכל הדעות.