כך ממש סחה לכיתה כולה מורתי החביבה בבית הספר היסודי, לאחר בוחן פתע לא מוצלח במיוחד. זה קרה לפני הרבה שנים, אבל בכל זאת אני זוכר. כשאני זוכר משהו במרחק של יותר מעשרים שנים, אז הוא כנראה בגדר טראומה. טובה או רעה. ואני מניח שאז לא היה מדובר באירוע חיובי.

לזה מצטרפת עוד תמונה עגומה מזיכרוני, בה מורה קטנת קומה ונטולת שאר רוח, תרמה לאחת מתעודת השליש שלי ציון נמוך במיוחד בחיבור, בגלל שסירבתי ללכת בתלם הסגנוני שהיא הכתיבה, למרות שלדעתי העברית שלה וגם יכולות הכתיבה שלה לא היו מהמשובחות, ובעיניים הסובייקטיביות של ילד, היא נראתה לי כמי שכותבת פחות טוב ממני.

אז מתוך ערפל השנים שחלפו, אני פונה בזאת למורותיי ומפציר בהן שתחזורנה בהן מדבריהן. אולי בבית ספרנו ההוא לא היה מקום לטעויות, ובטריטוריה המורתית שלהן עצמן אני הרי לא מתכוון להתערב, אבל אני מוחה על הטון האוניברסלי שבו הושמעו הדברים. בבית ספרי שלי, זה הפרטי, יש ויש מקום לטעויות, די והותר. ולא רק כאלמנט חינוכי של "לטעות זה לא נורא", אלא שקיימות טעויות חיוביות. אם מצאו חיידקים מועילים, אז בכלל. אם תרצו, בטעויות פרו-ביוטיות עסקינן.

ואני לא מתכוון רק לחינניות מביניהן, אלו שמעלות חיוך על פני הנוכחים בהן (דבר חיובי כשלעצמו), אלא גם לאלו שתורמות להתפתחותם של דברים (הכתוב, הנעשה, העולם, you name it). קחו למשל, את אמריקה של קולומבוס (ויסלח לי אמריקו וספוצ'י), שנתגלתה בטעות ונתגלתה כטעות המשגשגת ביותר עד היום. ואני בטוח שיש עוד טעויות רבות מספור שחלחלו לחיינו בלי שנדע בכלל.

אך החביבות עלי מכולן הן הטעויות המודעות. מודעות בזכות עצמן או בזכות כותב(ת)ן. אני יודע שיהיו כאלו שיקפצו ויגידו שהמודעות מבטלת את האפשרות לקיומה של טעות, וכי בסך הכל מדובר בסטייה מכוונת ממוסכמה חברתית ולא בטעות. אבל אני בשלי. בעולם שלנו כה מקובל למדוד טעויות לפי קנה מידה אובייקטיבי, שהידיעה הפנימית כבר במילא לא משחקת תפקיד מהותי. למשל, אם מישהו יכתוב "מחלאה" נסיק כולנו שהוא טעה והתכוון ל"מכלאה", אלא אם כן התוכן יבהיר מעל לכל ספק שהוא התכוון לבית חרושת לייצור חלאות. אז אולי בעיני ה"טועה" הדבר ייחשב לסטייה מודעת מאיזה כלל לשוני, אבל בעיני החברה הדבר ייחשב לטעות. מסתבר שמודעת, אבל עדיין טעות.

טעויות-מדעת יכולות לשמש, בין היתר, גם לצרכי שבירת מוסכמות או פריצת גבולות, החל מהתרסת-מרדנות נעורים חביבה ועד למיאוס-בוגר ושקול במקובל. טעויות בסגנון, בכתיב, במשקל, בתחביר / טעויות בפירוט, בתמלול, בתרגום / טעויות בצבע, במידה, בזיהוי, בהקשר, בצירוף / טעויות באשר הן. טעות יכולה להיות לפעמים כלי רב עוצמה.

מזווית מסוימת, אנרכיסטית במקצת, לא מדובר בכלל בטעויות (ולא מטעמי הניגוד שבין מודעות-טעות), גם לא מבחינה אובייקטיבית. כל סטייה מהמקובל יכולה להיחשב כלגיטימית וכשוות זכויות לאחיותיה הממוסדות, כל מה שצריך הוא רק פתיחות לשונה ולאינדיבידואלי. אני מודע לזה שעולם בלי חוקים הוא בעייתי, בזה אין ספק, והוא יכול להוות מקום מפלטם של הכוחניים ולהפוך את הרוב, אשר יחיה בחוסר וודאות מתמדת, לשבוי בידיהם (לא שזה שונה בהרבה מהמצב היום), אבל הפוסט הזה הוא לא המקום לדון ביתרונות וחסרונות האנרכיזם. בכל מקרה, בהקשר הזה לא ביקשתי לי מערב פרוע של כללי כתיבה ועשייה, כל שביקשתי היה רפיון כללים בסיסי ומובנה.

על זה בדיוק רציתי להסיח למורותיי לשעבר. וכיוון שכוחי הפדגוגי אינו במותני, לפחות לא בכל מה שנוגע לשיטות ההוראה הקונבנציונאליות, אני אקנח באגדה. אז סימה וצילה, נסו נא להשיל מעליכן שנות קונפורמיזם חינוכי כה רבות, והסכתנה דקה או שתיים.

אגדת ע(ול)ם עילגת

עולם הטעויות המודעות נחשב מזה זמן לאחד העולמות השנויים במחלוקת ביקום. היו שהכריזו עליו מלחמת חורמה והיו ששמו אותו ברשימת המועדפים שלהם. הגדיר אותו יפה מישהו כ"טעות אחת גדולה", אך כמובן ששני המחנות המנוגדים עשו במשפט הזה שימוש לשם הצדקת טיעוניהם, בהתאם להשקפת עולמם.

בניגוד לשמו, עולם הטעויות המודעות לא היה מורכב מטעויות, גם לא מודעות (ולרקורד נוסיף: גם לא מחייזרים משונים למראה). רק מאנשים. חיו בו קבוצות שונות של אנשים שחברו על בסיס זמני או קבוע. מעין קומונות לא אידיאולוגיות בעלות מכנים משותפים לא רחבים, אשר תושביהן חלקו ביניהם אידיאל מסוים או תכונה בסיסית דומה, ואילו הקומונות בינן לבין עצמן חלקו מוטו "אוניברסלי", שאמנם לא היה משותף ליקום במלואו, אך כן היה משותף לעולם שלהם כולו. החופש לטעות ולהטעות.

בעולם הטעויות המודעות היו קומונות רבות מספור. גבולות משורטטים לא היו בו, וגם לא רצף טריטוריאלי כלל-עולמי (הוא השתרע על פני מספר כוכבים ששייטו במקומות שונים לגמרי ביקום). ויותר גרוע, הסממן היחיד של השתייכות לאותו עולם היה משתנה תכופות, כך שברגע נתון לא ניתן היה לדעת בבירור מי הם הפרטים המרכיבים אותו. אבל בעולם של טעויות, דברים כאלה לא ממש משנים.

מקובל ליחס את הולדתו והורותו של עולם הטעויות המודעות לקומונה שנקראה בשם הציורי משהו, ארץ הכתב העיוור, על שם תושביה שלקו בראייתם ואהבו לכתוב. הקומונה הוקמה לפני מספר לא גדול של מיליוני שנים, בידי אנשים שחשבו שהתכונה הכפולה הזאת מאפיינת אותם, או שסתם הרגישו בנוח במחיצת הדומים להם. היו שהשתקעו בה והולידו בה ילדים, והיו שבילו בה את חודשי הקיץ בלבד. למרבה האירוניה, הנופים בה היו עוצרי נשימה ומשכו, יחד עם האטרקציה האנושית, קהל מבקרים לא קטן בעונות הנכונות, כך ששמה נישא ברחבי היקום.

בארץ הכתב העיוור הבתים היו עשויים מחומרים אורגאניים. מתכלים. הבנייה המחודשת העסיקה את התושבים במשך חודשי האביב. בשאר ימות השנה הם כתבו רוב הזמן. כתיבה יוצרת בדרך כלל, אבל לא רק. כבני אדם הומאניים, נטו תושבי הקומונה להאמין שהם ליברליים ורחבי אופקים ככל שניתן להיות, והתגאו בכך שספר החוקים שלהם כלל לא יותר משלושה עמודים מודפסים. האחד עסק בציוויים מוסריים מובנים מאליהם, השני בענייני איכות הסביבה ואילו השלישי הוקדש לענייני עיוורון וכתיבה.

בכל מה שנגע לענייני כתיבה, לא היו כללים רבים בארץ הכתב העיוור. יד חופשית ניתנה לכל אחד ואחת, ובמות להצגת הכתיבה לא חסרו. צנזורה ואמצעי פרסום לא היו שם issue בכלל. אבל עיוורים הם עם מסודר. הרי קשה להסתדר בחשכה בלי סדר. לכן מספר כללים נקבעו שם גם בענייני כתיבה, וביניהם החובה להשתמש בכתב ברייל תקני, חובה שנבעה, ככל הנראה, כתוצאה מקושי מובן של חלק מהתושבים לקרוא את יצירותיהם של תושבים אחרים, באם אלו לא ייכתבו באופן קריא, תרתי משמע. טבעי ככל שייראה, עדיין, כלל זה החל מעורר התנגדות בשלב מסוים בזמן, לאחר הצטרפותה של קבוצה גדולה של עיוורים שלא מלידה לקומונה. לטענתם, ההגבלה היתה לא מוצדקת, סתרה את רוח החופש של הקומונה, והפלתה לרעה כאלו שהיו מסוגלים לכתוב בכתב רגיל ורצו להפיץ את כתביהם גם בקרב אנשים "רגילים", אך לא היה בידם לשכור שירותיהם של מתרגמים.

בשם אותו חופש, נטלו לעצמם מספר כותבים, שהתארגנו מחתרתית וכתבו תחת שמות בדויים, את החירות לכתוב פסקאות מזדמנות בסיפוריהם בניבים עתיקים של ברייל, וחלקם אפילו עשה שימוש בג'יבריש בריילי טהור, דבר שהפך את כתביהם לבלתי מובנים מעיקרם. עד מהרה רבו הרעש והמהומה במדינת העיוורים, ועל הפרק עמד הנושא הבוער של פשית טעויות כתיב חמורות ברחבי הקומונה, כאשר התופעה יוחסה בעיקרה לבערות הנוער. עצומות מולאו, הצהרות הופרחו לאוויר, ולבסוף, על מנת להגן על כבוד הכוכב ועל מוניטין סופריו, הוסף לספר החוקים כלל חדש שקבע כי אין להוציא לאור יותר כתבים, ללא בדיקה מדוקדקת של מגיה מוסמך, וכי העובר על כלל זה ייענש במלוא חומרת הדין. בספרי ההיסטוריה הגלקטית נחשב אותו חיקוק לאבי הצנזורה-העיוורת.

משהבינו חברי המחתרת כי מחאתם נתגלתה כמתוחכמת יתר על המידה וככישלון חרוץ, לא נותרה בידיהם ברירה, והם הפכו את מחאתם לפומבית וברורה יותר. עתה, משהובנה כוונתם ומשנתברר שלא בעילגות הדור הצעיר מדובר, ונוכח החוק הדרקוני שחוקק, החלה מחאתם תופסת תאוצה. סיסמאות ודגלים החלו להתנוסס בבתי חלק מהאנשים, וטעויות מכוונות החלו להופיע ביותר ויותר מבתי השירים. ניסיונות להעניש, לקנוס או להחרים לא צלחו, כדרכן של גזירות שאין הציבור יכול לעמוד בהן, ועד מהרה בוטלה אכיפת הכללים בדבר הצורך בהגהה ובדבר החובה לכתוב בכתב ברייל תקני, מתוך תקווה כי בכך תמנענה הפגנות הרחוב שהניסו את התיירים.

בעקבות ההצלחה המסחררת של המאבק, נבחרו למועצת השלטון מספר גדול של נציגי המתמרדים, אשר רכבו על סיסמאות של חירות כל הדרך להשגת רוב במועצה. אלא שלאחר הבחירות, לא הסתפקו הללו בניצחונם המוסרי, וביקשו לעגן את הדברים בספר החוקים, ובסופו של הליך פוליטי מעוות נקבע כלל חדש תחת הישן, שאסר לחלוטין על כתיבה בכתב ברייל, מכל ניב או סוג שהם. מסנגרי הכלל החדש טענו כי לא קשה ללמד עיוורים לכתוב בכתב רגיל וכי השורות העקומות או האותיות הלא מדויקות לא יהוו בעיה בכלל (כשמתרגלים, הרי אפשר לקרוא באלכסון וגם להשלים פערים). היה אמנם קושי לתושבים עצמם לקרוא כל מה שנכתב, אבל לצורך כך נשכרו מקריאנים מיוחדים שזה היה תפקידם. הכל בשם גלובליזציית הכתיבה והבאתה לידיעת קהל הקוראים האינסופי שביקום.

מרבית מציבור העיוורים, כולל רבים מבוחרי מפלגת השלטון החדשה, התנגדו כמובן לאיסור החדש שצץ יש מאין, אך העונש על כתיבה בכתב ברייל היה מרתיע. אלא שלאסור על טעויות כתיב לא ניתן היה, כי הרי על נס מרד זה רכבו השליטים החדשים כל הדרך לשלטונם. ואכן, חיש קל החלו להתפרסם כתבים בלתי מובנים לחלוטין, שאפילו הטובים שבמקריאנים לא יכלו לפענחם.

עד מהרה הגיעו הדברים לנקודת רתיחה. מלחמות פורצות, ברוב המקרים, בגלל רצון לשלוט על אדמה או להשליט אמונה (מעטים המקרים בהם פרצו מלחמות בגלל סיבות אחרות, פרוזאיות פחות, כמו למשל אהבת אמת). וכך קרה גם בארץ בכתב העיוור, מלחמת האמונה הגדולה פרצה לה. וכעבור זמן מה, כדרכן של מלחמות, היא שככה לה.

וכדרכן האחרת של מלחמות, הן מותירות אחריהן - מלבד אדמה חרוכה וקורבנות משני הצדדים - גם הרגשת זיכוך מסוימת שיכולה להוליד, לעיתים, עולם טוב יותר. ובמקרה שלנו, שני עולמות. עם סיום המלחמה נחתם הסכם שלום היסטורי בין שני הצדדים הניצים, ובעקבותיו נוסדו שתי קומונות חדשות, ארץ הכתב העיוור איחוד וארץ הכתב העיוור מאוחד, זו מבוססת על כתיבה בכתב ברייל אך מתירה גם כתיבה "מוטעית" אחרת, והאחרת מבוססת על כתיבה בכתב רגיל אך מתירה גם היא כתיבה "מוטעית" אחרת, או שמא ההיפך.

שמעה של הפשרה ההיסטורית, שנחשבה ליצירתית באותה עת קדומה, עשה לו כנפיים, ותרבויות אחרות בעלות בעיות דומות החלו להצטרף לעולם החדש, או יותר נכון, להתפצל אליו יחדיו. אותו עולם שהכיר בשונה וקיבל בברכה את האחר משל היה בן בית, אשר בתחילה היה נטול שם או אפיון, נקרא לבסוף על שם אותה מלחמה עיוורת ואם כל המריבות, עולם הטעויות המודעות. לגבי אפיונים, בעניין הזה הוא לוקה עד היום, במכוון או שלא.

* קראתי את האגדה עכשיו, ואיך לומר, יצירת מופת היא לא. אבל קשה לי למחוק דברים שכתבתי. ובמחשבה שנייה, זה מסוג הדברים שבשבילם קיים הבלוג, ובכך הוא שונה מאכסניות ספרותיות אחרות, לא כל דבר (דיבור) פה צריך להיות דבור על אופניו. אולי יום אחד אני אקח את הדבר הזה ואשחיז אותו כמו שצריך, ובינתיים שירבוץ לו כאן. אז כפיצוי על העלילה הלא שוטפת, על העדר רעיון מגובש ועל הסוף התלוש, אני אסיים בכמה שאלות נוקבות, בסגנון "בועות" המיתולוגית:

א. האם סימה וצילה תשתכנענה ממה שכתבתי? האם הן הבינו את המסר בכלל? והאם הן תפתחנה בעקבות זאת בקריירה שנייה של זימרת רחוב? (אני הייתי מייעד להן, אם כבר, זירמת רחוב, אבל למה להשתלח סתם בחסרי ישע)

ב. האם יש סיכוי שעולם הטעויות המודעות, או חלק ממנו, יסטה ממסלולו הקוסמי ויתנגש בכדור הארץ שלנו? ואם כן מה התוצאה המיוחלת מהמפגש הזה מבחינתנו, תושבי כדוה"א התמימים?

ג. מה יקרה כשטעויות יהפכו לנורמה מקובלת? האם אז יקיץ קיצו של העולם ההוא? ואם כן, האם ההנהגה העולמית שלו מונעת את הדבר בצעדים מניפולטיביים חשאיים?

שאלות אלו, ועוד רבות אחרות, תקבלנה מענה בפרק הבא של עולם הטעויות המודעות, שייכתב, קרוב לוודאי, רק במילניום הבא.

** פוסט כלאיים זה (כי הרי סיפור של ממש הוא לא, לפחות לא בסגנון בו אני רגיל לכתוב, וגם הגיג סתמי הוא כבר לא לאור אורכו), נכתב בתגובה לשניים; למתקפה הפרטית שערכתי בפוסט הקודם שלי על ספרות המדע הבדיוני, ולמתקפה על הטעויות שמצאתי בפוסט המשעשע של אמיגו מהיום (שבאופן מצחיק קצת, מתייחס דווקא לטעויות שנעשו בביקורת על שר הטבעות).