[אני מניח שפה בדיוק היה מקום לספר בדיחה על פרסים, אבל אני לא ממש מוצלח בבדיחות עדתיות. במקום זה, בחרתי להלביש את הפוסט בתחפושת של הרצאה של האוניברסיטה הלימודית בגלי צה"ל. אז ראו הוזהרתם. מומלץ רק לאלו שראו את דוגוויל בגרסה הארוכה ולא רק שרדו, אלא גם נהנו. מי שלא, יכול להסתפק בקריאת הדוגמאות והסוגריים בלבד (תמונות אין פה מטעמי תקציב)]

הסוגיה

אני לא חושב שיש מקום לבקר אנשים על מידת האמפטיה או האפטיה שהם מביעים כלפי מוות של אחרים. כל אחד ודרכו שלו. אחד נוהג להזדהות, השנייה מגיבה בציניות, והשלישי סתם אינדיפרנטי. כולם כשרים בעיני. אני גם לא חושב שאנחנו מסוגלים להצטער על כל אסון ואסון, יהא גודלו או מיקומו אשר יהא, בגלל שכמות המיתות והאסונות (כמו גם האירועים המשמחים) הכלל עולמיים היא אין סופית, ואין בתוכנו מקום גדול מספיק כדי להכיל את כל הצער הדרוש. ברור לי שיש מקום (ואולי גם הכרח) לסינון של רגשות צער, כאב והזדהות. אבל יש לי בעיה עקרונית אם המסננות שמקובל להשתמש בהן, בארצנו הקטנטונת בפרט, אם כי אני מניח שאותה שיטה פועלת גם בעולם הגדול כולו.

[האמת שיש לי המון בעיות עקרוניות, וחלק לא קטן מהן נוגע לסינונים, וחלק עוד יותר גדול מהן נוגע לארצנו הזבה, אבל בפוסט הזה נראה לי שהצגה של אחת תהיה די והותר]

הדוגמא

כשאנחנו שומעים על מוות בתאונה, למשל, שני בחורים שרכבם הדרדר לתהום, הרי שאם הידיעה מתייחסת לישראלים שנסעו בכביש הצפון ביום חלקלק במיוחד, רובנו נביע הזדהות וצער, ואילו אם מדובר בשני בחורים הודיים שנמחצו למוות בתוך רכבם באחד מפיתולי כבישי העפר בחבל לאדאק, פשוט נמשיך לדפדף הלאה בעיתון, בלי להתעכב על הידיעה או לחוש משהו. אני מניח שלרובנו הפער ההתייחסותי הזה נראה טבעי ביותר, אולי אפילו מתבקש, אבל אני סבור שהוא מוטעה, ואני אנסה להסביר את עמדתי איכשהו.

[חכו חכו. דוגמא, כמו דוגמא, גוררת אחריה עוד דוגמאות בואריאציות שונות. זו לא התאונה האחרונה בפוסט הזה]

מספר הגדרות ואבחנות כרקע לדיון

נראה לי שמסננת הצער והחמלה עובדת על בסיס הזדהותי. ככל שאנחנו מזדהים יותר עם הקורבן, כך נרחם או נצטער עליו יותר, וההיפך. ניסיתי לברר ביני לבין עצמי את מקורות ההזדהות, ובינתיים הגעתי למסקנה שיש להזדהות שלושה מקורות עיקריים. הראשון, היכרות וקירבה במובן האישי של המילה (משפחה, חברים ומכרים), הוא טבעי ומובן מאליו, ומביא להזדהות ברמות הגבוהות ביותר, ואני לא מוצא עניין מיוחד לעסוק בו. השני, נסיבות יוצאות דופן של המקרה (מוות של תינוק בן יומו או של כלה וחתן בדרך לחתונתם וכדו'), גם הוא טבעי ואינו מעורר שאלות מיוחדות. השלישי, קיומו של מכנה משותף בינינו לבין הקורבן (למשל, עובדת היות כולנו ישראליים, כמו בדוגמא שלמעלה), הוא הבעייתי מבין השלושה ומהווה פתח להבדלי גישה בעניין מסננות הצער הכלל עולמי.

הסיבה לכך שרובנו יצטער יותר על שני הנהגים הישראליים מאשר על שני הנהגים ההודיים נעוצה בכך שאנו מזדהים איתם יותר, והמקור להזדהות זו נובע מהעובדה שאנו סבורים שיש לנו מכנה משותף עמם. הישראליות. מכנה משותף דומה הינו הדת (יהדות במקרה שלנו). שני אלה ביחד מהווים את המכנה המשותף הלאומי. מכנה משותף זה קיים אצל רוב רובנו, גם אצלי, שהרי אני מוצא את עצמי מזדהה יותר עם ישראליים או יהודים מאשר עם אחרים, אבל לדעתי, לפחות בהקשר שבו הבאתי את הדברים, מדובר במכנה משותף מלאכותי ושגוי.

לפני שאני אנסה להסביר היכן לדעתי הטעות, אני רוצה לנטרל מספר גורמים נוספים שנוטים להשתרבב פנימה בניתוחים מעין אלה של המכנה המשותף הלאומי. לפעמים מכנה משותף זה ניזון ממכנים משותפים בסיסיים ומצומצמים יותר, כדוגמת חששות משותפים מאירוע מסוים או תחושת גורל משותפת ביחס לאירוע מסוים. חששות משותפים מהווים מקור להזדהות (למשל, אם דוגמת התאונה היתה מתרחשת בכביש ת"א-חיפה, הרי שחלק מההזדהות שלנו עם הקורבנות היה נובע מהחשש שגם לנו יכול לקרות דבר דומה. כנ"ל לגבי קריסת תקרה במרכז מסחרי בירושלים, ולגבי חלקנו אף שריפה בבית כנסת בפאריז), וכך גם תחושת גורל משותפת (למשל, אם סיבת המוות היתה נעוצה בכך שהקורבנות ישראליים או יהודיים - פיגוע באוטובוס, ירי על חיילים, ולגבי חלקנו גם פיגוע בבית כנסת בפאריז - ההזדהות מובנת מאליה). גם למקרים מעין אלה אין ברצוני להתייחס, היות וגם הם נראים בעיני מובנים מאליהם. ברצוני להתייחס רק לאותם מקרים בהם האירוע אינו מעלה חשש משותף או שותפות גורל משותפת.

[טוב, מי שהגיע עד כאן יכול להירגע. החלק הקשה כבר מאחורינו. נשאר רק לתת עוד כמה דוגמאות ולקרוא עמדה עקרונית שקל להזדהות איתה או לחילופין להתעצבן ממנה. מעניין היה לעשות סקר מה אחוזי השמאלנים המסכימים והימנים הכעוסים, וההיפך]

דוגמאות פתלתלות

לצורך הטיעון אני אציג את הדוגמא הבאה: קבוצה של ארבעה מטפסי הרים מקצועניים נהרגה במפולת שלגים שהתרחשה באחת מהפסגות הגבוהות ביותר של הרי פרו. במקרה אחד מדובר בקבוצה ישראלית ובמקרה אחר מדובר בקבוצה אנגלית. ברור לי שכלפי הקבוצה הישראלית נחוש צער וסימפטיה וכלפי הקבוצה האנגלית לא (אא"כ אחדים מאיתנו הם מטפסי הרים בעצמם, ולכן אלה רשאים להמיר את הדוגמא למשלחת צלילה, ואם הם גם צוללים להנאתם, אז לנבחרת שח-מט שנמחצה ע"י משאית בטון).

עכשיו נשנה כמה פרטים בדוגמא: התברר כי החברים בקבוצה הישראלית היו ערסים בגילאי החמישים לחייהם, מאלו שנוהגים לתפוס ישבנים ולהתעלק על חלשים, עברייני עולם תחתון שהחליטו ברגע של זחיחות דעת לכבוש את פסגת העולם. לעומת זאת, בקבוצה האנגלית היו במקרה ארבעה צעירים שעולמם התרבותי (סופר נערץ, להקה אהובה, סרטים מועדפים וכו') דומה לשלנו, ורווחי המסע המתוקשר שלהם נועדו להציל בית מחסה לילדים מוכים המצוי בקשיים כספיים. אני חושב שבמקרה הזה היתה האהדה או הסימפטיה שלנו נתונה דווקא לקבוצה האנגלית.

[היו לי עוד כמה דוגמאות בראש, חלקן מלאות נתזי דם לא פחות מהסרטים של טרנטינו, אבל פחדתי שהן תגנובנה את ההצגה]

הטיעון

גרסתי קודם שלדעתי ישנם מכנים משותפים שהם בסיס ראוי למסננות הצער והחמלה, וישנם מכנים משותפים מוטעים או מלאכותיים שאינם יכולים להוות בסיס למסננות אלה. הוספתי גם שאני סבור שהמכנה המשותף הלאומי (שלא באותם מקרים בהם הוא מעורר חשש משותף או שותפות גורל) הוא מוטעה. אני חושב שהדברים עולים יפה מהדוגמא שהבאתי למעלה, אשר מבהירה את הבעייתיות הקיימת במכנה המשותף הלאומי. השאלה היא איזה פגם קיים במכנה המשותף הלאומי והאם קיימת דרך פשוטה ואחידה להבחין בין מכנים משותפים "ראויים" ל"לא ראויים".

ככלל, אני חושב שמכנים משותפים "גלובאליים", שאינם מתמקדים בתכונותיו של האדם, בטבעו, בהרגליו או במעשיו, אלא רק באותו חלק של זהותו שלרוב אינו נרכש אלא "מולד" ואינו נעשה מבחירה מודעת (כגון אזרחות או דת), אינם יכולים להוות בסיס להזדהות עם גורלו של אדם. אני לא נתפס לעניין הבחירה החופשית, שכן מחד אדם יכול לבחור את מדינתו או דתו ומאידך, אדם לעיתים לא בוחר את דעותיו או תכונותיו, אשר במידה רבה מושפעות מסביבתו. אני סבור שדברים אשר הם תולדה של בחירה חופשית יהוו מכנה משותף טוב יותר, אך מכנה משותף ראוי חייב להיגזר לדעתי, בסופו של דבר, מתכונותיו ה"אישיות" של האדם.

הרי אדם יכול להיות ישראלי ורע או לא ישראלי וטוב. אדם יכול להיות ישראלי אך כה שונה ממני עד כדי כך שמאות מיליוני אנשים ברחבי העולם שאינם ישראליים יהיו קרובים אלי בתכונותיהם יותר מאשר אותו אדם. ואם כך, מדוע עלי להרגיש צער על מותו של אדם, רק בשל העובדה שהוא ישראלי או יהודי? ולצורך העניין גם תל אביבי או מי שגר בשכונה שלי ממש? (ושוב, הכל בהתעלם ממקרים בהם למכנה משותף זה יש השפעה של ממש על סיבת המוות).

לדעתי, רק היכרות (לאו דווקא אישית, שהרי הכרות אישית הינה סיבה כשלעצמה לסימפטיה, כמו שאמרתי בתחילת הדברים) עם הקורבן - ולו רק היכרות סימבולית הנובעת מקריאת כמה מילים עליו בעיתון - יכולה לאפשר הזדהות אמיתית איתו ולכן גם התאבלות כנה על מותו. לעומת זאת, הזדהות הנובעת מלאום משותף הינה ריקה מתוכן ויכולה להתברר כמוטעית, לאחר היכרות עם אותו אדם.   

ברור לי שמכנים משותפים "אישיים", המתבססים על תכונותיו העצמיות של האדם, כגון המכנה המשותף שהבאתי בדוגמת מטפסי ההרים, גם הם אינם חפים מבעייתיות. הזדהות עם חלק מנטיותיו התרבותיות של אדם אינה ערובה לסימפטיה. כך למשל, אם הייתי שומע שהמטפסים, אוהבי סרטים וספרים כמוני ככל שהינם, הם בנוסף גם חברים בתנועה פשיסטית ידועה, אני מניח שההזדהות שלי איתם היתה שואפת לאפס. אלא שמכנים משותפים מעין אלה, כשלעצמם, ובלא להתייחס למכנים לא-משותפים אחרים שיכולים לאיין אותם, הינם "ראויים" בעיני, בניגוד למכנה המשותף הלאומי.

ואחרי שצמצמתי והגדרתי ואבחנתי, הכל כדי להישמע ברור יותר ולא לערב מין בשאינו מינו, הגיע הזמן שאגיד את דעתי בצורה פשוטה. אני חושב שהאופנה (הלא חולפת לצערי) המעודדת הזדהות עם סבלם של אחרים, רק בשל העובדה שהם משתייכים לאומית למחנה "שלנו", היא לא רק בלתי נכונה אלא גם מפלה, ובדרך עקיפה גם פוגעת בנו כבני אדם הומאניים, שכן התמקדות בסבלו של האחד לעולם תגרור אחריה התעלמות מסבלו של האחר, ולעיתים אף שמחה לאידו, שלא במקומה.

בהקשר הזה אני רוצה לרגע אחד לצאת מהמעגל ששרטטתי ולגעת קצת במעגל משיק אחר - הישראליות. הרי לא בכל יום אני מגיע פה בפוסט לדברים שברומו של עולם. מעולם לא הייתי קונפורמיסט, ותמיד נרתעתי ממסגרות גדולות שמתיימרות לאגד בתוכן מספר עצום של פרטים תחת קורת גג אחת. אבל זה כבר עניין של דעה. כאן, בפוסט הזה, אני לא כופר בישראליות (או ביהדות) כמכנה משותף לאומי של כולנו, אלא רק כופר ביכולת שלה לשמש כאמת מידה נכונה ביחס לדברים שלא נוגעים דווקא לישראליות (או ליהדות) שלנו. בין אם זה כמסננת של חמלה וצער ובין אם זה לצורך סינונים או אבחונים אחרים. המשקל שלימדו אותנו לייחס לעובדת היותנו ישראליים הוא מוגזם לדעתי, וגורם לכך שנשליך את הישראליות שלנו על מצבים שמקומה בהם אינו מתאים. בהגדרה העצמית שלי אני מזהה את עצמי כישראלי, ובמידה מסוימת גם כיהודי, אבל המאפיינים היותר מהותיים שלי הם אחרים, והרבה יותר אישיים. ואני מניח שהדבר הזה נכון, פחות או יותר, ביחס לרוב האנשים. ואם נוסיף לזה את העובדה שרמזתי עליה בפיסקה הקודמת, שלאומיות יתר עלולה לגרום לנזק בשיפוט ולעיוורון ביחס לעמדותיו וצדקתו היחסית של "הצד האחר", אז הרתיעה שלי ושל אחרים מכל מה שמדיף גאווה לאומית, יכולה להיות מובנת.

[זהו. זה אני. אנטי-סוציאלי שכמוני. מאלו שלא מתרשמים מהנפת דגל המדינה, ולא מפסיקים לנגוס בסנדביץ רק בגלל שמראים שתי מכוניות מחוצות על הכביש במהדורת החדשות של 12 בלילה. לפעמים אני עומד דום בצפירות, אבל זה רק בגלל כל אלה שמסביבי. אני, את הכבוד או ההזדהות שלי, מעדיף לתת או לעשות בזמני החופשי, במשורה, ובלי קשר לתכתיבים כלל ארציים]

ושתי הערות לסיום

ולסיום אני רוצה לגעת בשתי סוגיות משנה, שאין לי כוונה לנתח אותן אלא רק להניחן על השולחן, למחשבה עצמית.

1. נניח לרגע שאני צודק בדבריי. אם כך, הכיצד כל ישראלי מצוי, וגם אני בתוכם, ואני מניח שגם כל תושב ממוצע של כל מדינה אחרת בעולם, יהיה יותר אוהד ויביע יותר צער על מותו של אזרח מדינתו? האם מדובר בתולדה של חינוך (מוטעה) או תרבות (לקויה)? בטח מדובר באחד הפנים של הפטריוטיות, תופעה שאני לא מאוהדיה המושבעים, אבל ייתכן שההסבר לכך הוא מורכב יותר. בכל מקרה, כאן התעסקתי ברצוי ולא בסיבות למצוי, וגם בזה הארכתי יתר על המידה, כהרגלי.

2. ישנו קושי יישומי בשיטה שאני מציע אותה כשיטה הראויה לסינון. הרי במרביתם המוחלטת של המקרים לא ידועות לנו תכונותיו של הקורבן, ובייחוד זה כך כאשר מדובר באסונות קטסטרופאליים כמו רעידת האדמה באיראן, אשר בהם אין לתקשורת אפשרות לחשוף בפנינו את עולמו האישי של כל קורבן וקורבן. ואם כך הדבר, ולאור העובדה שאין ביכולתנו לדאוב את מכלול צרותיו של העולם, הרי שהתוצאה ההכרחית תהיה אפאטיה מוחלטת לרוב רובם של האסונות הלאומיים, הישראליים והזרים כאחד. האם התנהגות או התייחסות מעין זאת לא תהפוך אותנו לאטומים רגשית?

[סוף]

[אני מודה מקרב לב למי שהצליח לצלוח את הכל. דעו כי אתם לא רחוקים מלהיות יחידי סגולה. שנה טובה במיוחד דווקא לכם]