באותו זמן א' היה החבר הכי טוב שלי, והיינו די הרבה ביחד. שנינו אהבנו לגלוש, לרכב על אופניים, אגרוף תאילנדי, לשחק קרוקט, כדורגל, טניס וגם שחמט, וחלק לא קטן מהפעילות הזאתי עשינו ביחד. היה לנו טורניר אינסופי של שחמט, שנמשך עשרות שעות (נטו) וחודשים (ברוטו), ועד היום כל אחד טוען שהוא זה שניצח בו, וכנראה שבאמת הטורניר ההוא הסתיים בתיקו או בתוצאה קרובה לזה. תלוי איך סופרים.

בתיכון חייבו אותנו, כמעין שירות לציבור, לשמור בזוגות בפתח של בית ספר לילדים גדולים אך מוגבלים בדרום תל אביב, שרובם היו בכיסאות גלגלים וישבו על "תבניות ביצים" מוזרות. אז כמובן ש-א' ואני הלכנו לשמור שם ביחד. בהתחלה לא ידענו בדיוק מי (או מה) אלה היצורים האלה. אם הם מוגבלים שכלית (מפגרים) או "סתם" מוגבלים מוטורית (נכים). זה כמובן לא הפריע לנו לבקש מהם לעשות "סיבוב" על הכיסאות שלהם, אבל אחרי כמה זמן גם זה נמאס לנו, וחיפשנו אטרקציות אחרות להפגת השעמום, והמפלט הטבעי היה עוד משחק שחמט בסדרה.

במהלך המשחק הצטרף אלינו אחד הילדים וצפה במשחק מקרוב בארשת חושבנית, וכשהמשחק הסתיים הוא ביקש לשחק מול אחד מאיתנו. אני התנדבתי למשימה, ואפילו נתתי לו להיות הפותח במשחק. אלא שהמהלכים שלו היו מוזרים. באותה תקופה שלטתי בחלק מההגנות וההתקפות שכתובות בספרים, והיה לי מושג  מה מקובל לעשות ומה לא (היום, חוץ מלזכור מה זה מט סנדלרים או הגנה סיציליאנית, אני פועל רק לפי השכל והאינסטינקטים), ושלו היו לא.

הבעיה היתה, שלא העזתי לצאת מנקודת הנחה שהבחור פשוט לא יודע לשחק שחמט, וחששתי שמדובר במהלכים גאוניים שאני פשוט לא תופס אותם. הרי לא הייתי בטוח שהם בכלל מפגרים, ובכלל זה ידוע שכל מפגר הוא גם גאון מבחינות מסוימות, וההיפך, אז אולי נפלתי על גאון שחמט לא ידוע. בגלל חששותיי, ואי היכולת שלי לחשוב בכלל על הפסד למוגבל החושבני (זה היה לי ברור ש-א' ידאג להפיץ את זה בצורה הכי לא מחמיאה שיכולה להיות), פשוט הגיתי דקות ארוכות במהלכיו ולפני כל הרמה של כלי הייתי מהסס ומנתח, וחוזר חלילה, עד שהעזתי להזיז את ידיי מהמקום.

בסוף כמובן נחשף הפלופ הגדול, וזה היה כשהוא פשוט הגיש לי את המלכה שלו במתנה (גם אז חשבתי במשך רגעים ארוכים שזה גמביט [הקרבה של כלי לצורך ניצחון] מתוחכם ביותר), ונותר בלי שום כלי חשוב מול הצבא השחור והמזוין היטב שלי.

כמובן ש-א' הפיק הנאה מרובה גם מהסצנריו הזה, ובמשך ימים ארוכים (וגם עד היום הוא נזכר בזה מדי פעם) הוא צחק על זה שייחסתי תכונות של עליונות למי שבמהלך המשחק התברר כמוגבל ביותר שכלית (לפחות הדילמה באשר למהות מוגבלותם של הילדים האלה נפתרה), אבל אני את הלקח שלי למדתי. מאז אני באמת, אבל באמת, לא מייחס לאנשים חוכמה עודפת, ותמיד מעדיף לצייר אותם לעצמי כטיפשים יותר ממה שהם, מאשר ההיפך. לפחות ככה אני מופתע לטובה מדי פעם, וגם לא חושב את עצמי לאידיוט.

[אבל מסתבר שלא די בהפקת לקחים ראויה. מישהו שם למעלה לא הסתפק בזה, ויצא ככה שאותו בית ספר נמצא די קרוב למקום שבו אני עובד כבר כמה שנים טובות, וכל פעם שאני עובר לידו עם האוטו, אני מסנן לעצמי בשקט, מזל שאתה לא סוחב איתך לוח וכלים בבאגאז', דביל קטן]